*איך להתבגר | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 4.4.2025*
אתמול חגגתי יום הולדת. במחשבות שלי ראיתי את סבתא שלי בגילי: היא כבר היתה סבתא, וגם נראתה כמו סבתא עם כל הסטייל המחייב של שנות השבעים. ראיתי את אמא שלי: כבר היו לה בגילי ילדות אחרי צבא. חשבתי על זה שאני עם קעקועים ופירסינג יורדת עם פיג'מה בבוקר להביא את הילדות לבית ספר. חשבתי על חברות אהובות שלי שלא זכו בכלל להגיע לגיל הזה. וכל המחשבות האלו בלבלו אותי מאוד. וכך אתמול חגגתי יום הולדת חמישים ולא הבנתי בעצם מה זה.
.
אולי זה קשור לכך שאני אף פעם לא מרגישה בשום גיל. שום מספר לא נקשר להרגשה שלי. לא צעיר ולא מבוגר. אולי זה קשור לכך שאני לא עושה חגיגות, לא קטנות ולא גדולות בימי ההולדת שלי. ועדיין הרגשתי לא בנוח: חמישים נראה לי כמו משהו אחר. משהו שאני אמורה להתעכב עליו לרגע, לא? גם בלי הרגשה או מסיבות. לפנות לו מקום.
.
ולכן עצרתי, ואז שאלתי את עצמי שאלה. שאלתי אותה בסקרנות ובאופן חגיגי. הענקתי אותה לעצמי כמו מתנה. מתנה שמחייבת אותי להסתכל לגיל הזה בעיניים. לא לסכם את החיים עד כה וגם לא לפענח איך להיראות צעירה מגילי. לא. שתי מילים חגיגיות והבטחה לעצמי שאענה עליהן באופן חגיגי: איך להתבגר?
.
ומיד ידעתי שזה לא יהיה פשוט. נשאלה הזאת רק נשמעת טרוויאלית. אבל אין לי אמא לשאול אותה, ואין לי סבתות לשאול אותן. אני זוכרת שיחות שהיו על מלחמה בקמטים, לא איך להתבגר. ובאופן כללי נראה לי שגם מחוץ לבית שלנו השאלה הזאת נשאלת מעט מאוד. אולי כי לנשים "אסור" בכלל להתבגר. מרוב שיטות להילחם בגיל, זה מרגיש כמעט לא חוקי: גיל המעבר, הפסקת ההריונות, התבגרות הגוף, ומעל כולם, אובדן היופי הצעיר.
.
באופן כללי אנחנו נחשפות למעט מדי נשים מבוגרות בתרבות – שחקניות מבוגרות מקבלות פחות ופחות תפקידים בקולנוע או בפרסומות, מגישות מקבלות פחות זמן מסך באולפנים אם בכלל, אפילו נשות מקצוע מקבלות הרבה פחות הערכה על הניסיון וחכמת החיים שצברו, ונדמה שלא משנה מה ההישגים שלך, עם ההתבגרות את מצופה להתפנות מעיסוקייך ובין אם זה מתאים לך או לא, להפנות את המשאבים לדבר אחד: מחיקת סימני הזמן.
.
אז איך להתבגר? שאלתי את עצמי את השאלה החגיגית והמתנתי שהתשובות יתחיל להגיע אליי. והנה כמה מהתשובות שהגיעו אלי בשבוע האחרון:
.
את התשובה הראשונה קיבלתי בסרט קצרצר בניו יורקר על קתרין קוהן, בת 95, שהיא לא פחות מאשר אלופת העולם לגילה בהרמת משקולות! קוהן התחילה להרים משקולות רק בגיל 85, לאחר שהתאלמנה. היא החלה להתאמן ארבע פעמים בשבוע, להתחזק, ולבסוף גם לגשת לתחרויות. בכולן היא גורפת את המקום הראשון, קודם כל כי אין לה אף מתחרה בגילה... וגם כי היא מרימה מאה קילו! בעצם, קתרין קוהן הפכה לגמרי את הסיפור הרגיל, זה שכורך התבגרות עם התנוונות, ולפי הסיפור שהיא מספרת להתבגר פירושו להשתפר בכושר שלך מדי יום. מדהימה.
.
ואז השבוע, נתקלתי במשפט נהדר שאמרה ד"ר מרי קלייר האמריקאית, שמטפלת בגיל מעבר ובעצמה בת 56: אני לא רוצה שהגוף שלי יהיה רזה או קטן ועדין, אני רוצה גוף חזק, שמרים משקלים כבדים וששומר על העצמות ועל השרירים שלו. ואוף איזו מחשבה מרעננת זו, בתרבות שמגיל צעיר מעודדת אותנו להצטמצם ולתפוס כמה שפחות מקום.
אישה מבוגרת נוספת שלמדתי ממנה השבוע אינה אחרת מחוקרת השימפנזים האגדית ג'יין גודול. גם היא עברה כבר את התשעים, ובשיחה עם ג'וליה לואי דרייפוס בפודקאסט שלה סיפרה שעד היום היא נעה מהרפקה להרפתקה. שהחיים שלה רצופי נסיעות, מפגשים, תצפיות בטבע, ושברור לה שאחת התחנות הבאות תהיה המוות, אבל גם למוות היא מתייחסת כהרפתקה, ולא סתם, אלא כזאת שמרגשת אותה במיוחד, בהיותה כל כך שונה ואחרת.
.
ואגב בעבר הזכרתי פה שיחה של ג'וליה לואי דרייפוס עם הסופרת איזבל איינדה. זה אולי אחד הפרקים המדהימים שיצא לי אי פעם לשמוע. איינדה מספרת שם איך שאלה את אמה כשהייתה על ערש דווי, אמא, עכשיו שאת הולכת למות, איך את מרגישה? ואמא שלה ענתה לה: אני מרגישה מסופקת וסקרנית. וזו היתה, עבור איינדה, מתנה כפולה: גם הידיעה המרגיעה שאמה מתה מסופקת, וגם ההבנה איך לחיות, איך להטות כל הזמן אוזן לשעון הפנימי ולבדוק: האם אני עדיין סקרנית? האם אני מסופקת?
.
ועכשיו אני חושבת על הסבתות שלי, שבלי מילים הראו לי את הבחירה שלהן איך להתבגר. על סבתא רבקה שלי כתבתי גם ב"פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי" – איך היא מדדה גרביון צמר שהתאים במידה שלו לרגליים שלה אבל לא עלה לה על הבטן, שהיתה ענקית במיוחד בשל ניתוח שבר שלא הצליח. התגובה שלה היתה: "הם לא יודעים לייצר גרביונים היום!". וזו תמונה מצחיקה שהולכת איתי עד היום: סבתא שלי התנהלה בכזאת נוחות מופלגת בגוף שלה, שאם משהו לא התאים לו היא לרגע לא העלתה על דעתה שהבעיה אצלה. והנה משהו שאני מאחלת גם לעצמי.
.
סבתא לייקה שלי לא הסכימה להרגיש לא טוב. אפילו כשהיה לה כאב ראש קל היא היתה כועסת. , כאילו די בכעס שלה להחזיר את הגוף לסורו. ומה אני אגיד לכם, זה עבד. היא היתה לגמרי חסרת סבלנות לכל מיחוש או עיכוב, ושבה והכריזה שהיא בריאה כמו שור. אנחנו יודעים היום שהתודעה יכולה לקבוע את המציאות. כשעושים את זה כמו שצריך. והיא כנראה עשתה את זה כמו שצריך. וחיה חיים בריאים מאוד עד לגיל מבוגר מאוד.
.
אז השבוע חגגתי חמישים. הישרתי אליו מבט. נתתי לעצמי שאלה. ובינתיים הגיעו אליי תשובות בצורת משקולות, השאיפה לגוף חזק שתופס מקום, חיי הרפתקה, סקרנות וסיפוק וגם לשים את הגוף שלך במרכז העולם לשם שינוי, וגם לא לתת לעובדות המציאות לבלבל אותך.
.
ואם בא לכן לתת לי מתנה היום, פשוט כתבו לי בלינק שלמטה מה התשובה שלכן לשאלה איך להתבגר? מה אתן עושות? או מה לימדו אתכן נשים חכמות אחרות? כל כך אשמח לשמוע, אני מחכה ממש בסקרנות לקרוא וללמוד.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום והפעם גם ברכות חמות ממני על כל מה שתאחלו לעצמכן,
.
מיה טבת דיין
