מכיוון שהכל נשתנה השנה, ומכיוון שלא ידענו איך בכלל לציין את חג הפסח, ובאופן כללי לא ידענו את נפשנו, חיפשנו להיאחז במשהו מוכר. משהו שיעזור לנו לזכור מי אנחנו, או אולי מי היינו, טעם מהילדות, אולי. וכך, מצאנו את עצמנו בבוקר שלפני ליל הסדר מחפשים בקדחתנות אחר המתכון של עוגת השושנים של אמא שלי. היתרון, כשלא אוכלים גלוטן במשפחה, הוא שהרבה מתכונים הופכים להיות מתאימים לפסח כל השנה. וכמשפחה חילונית שהפסח עבורה הוא בעיקר אירוע תרבותי, לא התעכבנו על קוצם של שמרים. עוגת השושנים של אמא שלי נראתה כמו קינוח מושלם, גם לנפש.
.
זכרנו שהמתכון כתוב בכתב ידה של אמי במחברת המתכונים הנצחית שלה. הכותרות תמיד מציינות את שם המתכון וממי התקבל. פשטידת תרד של לאה. עוגיות בואיקס של סוזן. קדירת ירקות של אביבה. אבל אמא שלי מתה כבר אחד עשר שנים, ומחברת המתכונים בכתב ידה נלקחה זה מכבר לניו יורק, ומתגוררת שם על מדפי הספרים של אחותי.
.
מכיוון שאחותי היתה בעצמה בארץ, התקשרנו לחברתה הטובה של אמא שלנו, אולי לה יש את המתכון? החברה אמרה בטח! היא לא סתם מכירה את העוגה, אלא המתכון הגיע במקור מאמא שלה, של החברה כלומר. הבעיה היחידה היא שאמה בת קרוב למאה ואיבדה מזמן את הזיכרון. החברה אמרה רגע, בטח הוא נמצא גם אצלי, ואז פשפשה אצלה בדפים ומצאה עוגיות תה של מיכל, עוגת גבינה של רוחל'ה, עוגת שיש חלומית של אביטל, אבל עוגת השושנים לא היתה שם.
.
ולכן ביחד התקשרנו לאחותה של החברה. האחות לא זכרה בכלל שאמן הכינה עוגות שושנים, אבל זה נשמע לה יופי של קינוח גם לשולחן הסדר שלהם, ולכן עברה על המחברות עם המתכונים שהיו ברשותה. היא הציעה לנו סהרוני שקדים של ענבל, עוגת תפוזים של שרה ואפילו קוראסונים קטנים של יעלה, אבל מתכון לעוגת השושנים המפורסמת לא היה שם.
.
מכיוון שהגענו למבוי סתום והשעות נקפו לקראת הערב, הוצאנו מתכון מגוגל והכנו עוגה שיצאה לא מאוד שונה אבל גם לא ממש דומה לעוגה של אמא שלי. אבל בדרך הרווחנו שיטוט בכמה מחברות מתכונים צפופות, עם כתבי יד משתנים ועם כותרות שמזכירות לא רק עשרות מתכונים, אלא גם עשרות נשים שהיו חתומות עליהם.
.
וחשבתי שוב איך נשים איכלסו את הממלכה הזאת, ממלכת המטבח, ואיך הן עדיין מאכלסות אותה. וזה לא סיפור של פעם. זה הסיפור גם בספרי הילדים הכי חדשים, גם בגנים הכי מודעים, גם בחנויות המשחקים, גם סתם בחלוקת התפקידים במשפחות, וכמובן - בפרסומות.
.
כמובן שיש לנו גברים שפים נהדרים. אבל עדיין מעטים מאוד הגברים שלקחו על עצמם את האחריות העמלנית המלאה על המטבח הביתי, כולל הניהול שלו, כולל הקניות אליו, הוצאת מנות לא מזהירות מדי ארוחה, שטיפת כלים, קניית כלים, ניקיון המטבח. עד היום המחקרים מראים שנשים יצאו בתנופה גדולה לעבוד גם מחוץ לבית, אבל גברים מעולם לא עשו את התנופה הדומה לעבודות הבית פנימה.
.
אז הפמיניסטית שבי הרהרה כמובן על אי השוויון, ועל ההסללה, ועל המחיר הכבד בשאר תחומי החיים שנשים שילמו ומשלמות עד היום על כך שמעודדים אותן לנהל את המטבח, ואת הבית, ומרחיקים אותן ממרבית עמדות הניהול של מה שבחוץ.
.
אבל ראיתי גם דבר נוסף –
.
ראיתי איך בתוך היסטוריה שמחקה באופן עקבי את שמות הנשים מהספרות, מהתנ"ך, מהמדע, מהמחקר, מהאמנות – נשים המשיכו לתת קרדיט אחת לשנייה בהתעקשות, במחברות צפופות, בכתב קטן. במחברת המתכונים של אמא שלי, ושל חברתה הטובה, ושל אחותה של החברה. ואני זוכרת שכך בדיוק נראו גם מחברות המתכונים של סבותיי.
.
בכל המחברות שפתחנו לפני ליל הסדר השנה, לא היה מתכון אנונימי אחד. על כל מתכון היתה חתומה אישה. היא עשתה בו משהו. אולי המציאה אותו, אולי שימרה אותו, אולי דייקה משהו, אולי פשוט היתה נדיבה מספיק להעניק אותו הלאה בלי להחסיר דבר. ועל זה היא קיבלה קרדיט. זה היה על שמה.
.
וכך התיישבנו השנה לשולחן עם עוגת שושנים של גוגל, אבל גם עם סלט הכרוב של דודה רזיה, עם תפוחי האדמה של עפרה, ואם מותר לפרוע את הסדר הקיים, ולתת קרדיט גם לגברים שאינם שפים עם כוכבי מישלן אבל לגמרי מכינים אוכל טעים במטבח, אז גם עם הדגים המטוגנים של דובי.
.
ולבסוף, מכיוון שאנחנו מדברות על אוכל ועל הנצחה, אני מקדישה את הטור הזה לזיכרון חברתי אהובתי אורית מוסינזון, שהיום חל יום הולדתה, למרות שכבר ארבע שנים אנחנו מציינות אותו כשהיא מן העבר השני של החיים. היא אהבה עוגות וסוכר יותר מכל מי שהכרתי, היא עמדה בראש בנקים של השקעות והקימה בשותפות את חברת ההייטק הגדולה ביותר לדעתי שקמה בישראל, היא היתה פמיניסטית ענקית שעודדה נערות ונשים מכל שכבות האוכלוסיה להצליח, היא לא פחדה שאישה אחרת תצליח, והיא בעיקר היתה מלאכית עלי האדמה הזאת. מה שכן, ארוחה טובה מבחינתה היתה צלחת עם סוכריות גומי בצורת נחשים. זה לא מתכון שאפשר לכתוב על שמה. אבל בכל פעם שאני זוכרת אותה ככה, אני שומעת את הצחוק שלה מתגלגל כל הדרך מגן עדן.
.
שיהיה לנו חג שקט, שישובו חטופינו בשלום, שניתן קרדיט לנשים, ושנפתח את המטבחים שלנו ואת ספרי המתכונים שלנו לגברים,
.
.
שבת שלום,
מיה טבת דיין
