אז איך את אמא עכשיו?

לפני שבוע, בטור הקודם שלי, כתבתי שאני לא לגמרי יודעת איך להיות אמא עכשיו, ושאלתי אתכן איך אתן אמא עכשיו? ובתגובה קיבלתי הודעות יפהפיות ומרגשות, חלקן מאימהות יותר נבוכות מול המתרחש ואחרות מאימהות שעלו על משהו, הבינו דבר מה, דווקא בתוך התקופה שאנחנו עוברות ועוברים, על המלאכה האימהית הזאת של הדרכת נשמות שלקחנו על עצמנו פה בעולם.

כל הדיון התחיל מהרבנית ימימה מזרחי הנהדרת, ששאלה אותי, מה עם החוזה האימהי שהופר? עם העובדה שאחרי הטבח איננו יכולות לומר לילדינו אמא שומרת עליך? ובתגובה היתה מי שכתבה לי שבמדינה שלנו החוזה האימהי מופר בכל פעם שילד בן 18 מתגייס ויוצא לקרב, כי גם אמא וגם אבא לא יכולים לשמור על חוזה ההגנה שעליו חתמו עוד כשהפכו להורים. מישהי אחרת סיפרה על התינוקת שלה שבשנה הראשונה לחייה לא ראתה את אביה חודשיים בגלל מילואים ועכשיו בגלל המלחמה, ושהיא לא יכולה לומר לתינוקת שיהיה בסדר, היא לא יכולה לומר לה איך אבא שלה יחזור מהמלחמה או אפילו אם יחזרו לגור בבית האהוב שלהם, אבל היא מחבקת אותה, היא מתפללת, והיא מבטיחה לה שהיא תנסה להיות לה בית.

אמא נוספת כתבה שכדי לקיים את החוזה ההורי היא קיבלה החלטה לא לפחד, למרות שפחדה מאוד, היא קיבלה את ההחלטה הזאת, ואז הבינה שהכוח הכי גדול שלה הוא ביכולת הזאת, לבנות את עצמה מחדש, גם מתוך הפחד ושהחוזה ההורי שלה מול ילדותיה הוא ללמד אותן איך לבנות את עצמן מחדש. להאמין ביכולת הבריאה של עצמן, ממש כפי שהיא האמינה בשלה.

ולבסוף מישהי כתבה שהיא הבינה כאמא, שהגבורה האימהית והאבהית היא ההיפך מדאגה. היא טמונה באמון בילדייך ובאמונה ביכולות שלהם. אם הפחד מכווץ, האמון מצמיח ומרחיב, ורק בתוכו יכולה להתקיים אהבה שלמה ורחבה לילדייך.

אגב, אני אישית דאגנית מאוד, ולא גיבורה גדולה בכלל, ולפעמים גם חשוב לי לתת מקום לזה בדיוק, ללהיות לא גיבורה: זה המקום שבו אני יכולה באמת לראות מי מהבנות שלי מפחדת, איך לעזור לה, כלומר, איך לראות אותה בלי ציפיות שהיא או אני נהיה גיבורות. זה המקום שממנו אני גם אומרת לכל הורה שלקח עכשיו את ילדיו לחול שזה בסדר גמור, יש הרבה סוגי גבורות, ובעיני זו גבורה לראות את נפשו של הילד שלך ולארגן את החיים מתוך הקול הפנימי שלך בהתאם.

אבל בסופו של דבר אני רוצה להתרכז בתשובה שהלכה איתי מאז כל השבוע. קיבלתי אותה מאמא שכתבה לי שבעיניה החוזה האימהי הוא השתדלות. היא סיפרה כיצד היא בעצמה גדלה במולדבה שבברית המועצות, ואיך בעקבות הלאומנות והאנטישמיות הוריה עשו השתדלות עצומה כדי להזיז את המשפחה משם. וכיצד כיום, כאחות של טיפול נמרץ, היא רואה דברים קשים אבל עושה את ההשתדלות הזאת. וממשיכה. איך מול הרוע היא משתדלת לפעול באהבה. כשחשוך בחוץ ובלב היא משתדלת להגדיל את האור.

ואני רוצה לומר שאני אוהבת את המילה 'השתדלות' כי יש בה כוונה ומאמץ פנימי גדולים – שתי התכונות שמהן עשויה אימהות, מהן עשויה הורות בכלל. ואילו אין בה, בהשתדלות, שני דברים שהרבה פעמים מצופים מאימהות ושעליהם אימהות משלמות מחיר יקר: שלמות ואשמה. אני חושבת איך סבתא שלי עשתה השתדלות לגדל את אמי בימים של מחסור. איך אמא שלי עשתה השתדלות לגדל אותי עם אמון בעולם למרות הפחדים שלה. ואיך אני משתדלת לגדל את ילדותיי עם תחושת מוגנות, ככל שניתן, בהיותן ישראליות ויהודיות בארץ ובעולם. אף אחת מאיתנו לא אמא מושלמת אבל ההשתדלות שלנו מושלמת.

וזה בעיניי העניין. ההשתדלות שלנו מושלמת.

וכשאני מדמיינת את כל האימהות, ואת כל האבות איתן, עושות מעשה השתדלות אני מיד בתודעה שלי רואה אור גדולה בעולם. איזה דבר.

אני רוצה לסיים עם השיר היפה הזה מאת אלן באס, משוררת אמריקאית ובתרגומה של מרב פיטון, שהוא בעיניי ממש המהות של השתדלות במובנה הרחב ביותר  –

העניין הוא/ אלן באס

לאהוב את החיים, לאהוב אותם

אפילו כאין לך חשק לזה

וכל מה שחשבת שיקר לך

מתפורר כמו נייר שקוף בידייך,

גרונך מלא בנשורת שלו.

כשהצער יושב לצדך, חומו הטרופי

מעבה את האוויר, כבד כמו מים,

מתאים יותר לזימים מאשר לריאות:

כשהצער מכביד עלייך כמו בשרך שלך

רק יותר ממנו, השמנת יתר של צער,

את חושבת, "איך גוף יכול לעמוד בזה?"

ואז את מחזיקה את החיים כמו פנים

בין ידיך, פנים פשוטים,

בלי שום חיוך מקסים, בלי עיני לילך,

ואת אומרת, כן אקח אתכם,

אוהב אתכם, שוב.

שתהיה לכולנו שבת שלום עם הרבה השתדלות,

מיה טבת דיין