ויהי ערב, ויהי תוהו

טבת דיין מנסה למפות את הכאב ומצליחה בכך באופן מעורר השתאות. השירים בספר מהלכים במסע הנורא של האבל… בשפה מרובדת, צלילית ומובהקת פורשת טבת דיין עולם של אבל בכלי שירה יפהפיים

מחזורי השירים של מיה טבת דיין הם מהמקוריים והמרגשים שקראתי. יש בהם יכולת זיקוק מיוחדת של הכאב, של ההעדר ושל האין. והכל נעשה בפשטות, דרך היומיום, במילים "קטנות" שהולמות בקורא בעצמה גדולה. ספר השירה שלה פצוע ופוצע, עדין ופרוע, משתולל מתוך כאב, אך עם זאת בעל גבולות לשוניים ברורים ומדויקים. זהו הישג שירי גדול

מעשה השירה במיטבו מסוגל לכתוב את היתמות מחדש. מיה טבת דיין עושה זאת מתוך חופש יצירתי, אהבה עצומה לָאם, אֵבֶל כּן וחזק וְכָבוד עמוק לַחיים עצמם. אחד מספרי "ההספד" החזקים שפגשנו, והזדמנות חשובה לציין לשבח משוררת צעירה ומוכשרת מאד