*איך לצמוח מתוך ערפל | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 2.8.2024*
כמעט עשרה חודשים שאני מתנהלת בתוך ערפל, והשבוע הגיע השיא. מה מתרחש? לאן כל זה מוביל? מה בעצם המנהיגים שלנו מתכננים? ומה המנהיגים שלהם? עשרה חודשים אני מנסה, בלי הרבה הצלחה, לפענח את הכותרות: הצלחות, וטעויות, ומחדלים, וחיסולים מזהירים, וחטופים, חטופים, חטופים, אבל כשאני מסתכלת בעיניים של אנשים בסופר, או ברחוב, אני רואה את המבט שלהם מעורפל. הם כאילו שם ולא שם. ואני יודעת שאני לא שונה מהם. שגם אני כאילו שם ולא שם. או אולי, כאן ולא כאן.
.
פעם, בכביש 6 נקלעתי לסערה משוגעת עם המון ברד וערפל סמיך. אני זוכרת שהאטתי והדלקתי את האורות המהבהבים של האוטו, אבל כל הזמן הזה חששתי נורא שמישהו מאחור לא יבחין בי בערפל הכבד כל כך וייסע לתוכי. הכי רציתי לעצור בשולי הכביש, אבל גם זה לא היה אפשרי כי לא ראו את השוליים או אם יש בכלל שוליים. ובלית ברירה המשכתי. המשכתי לאורך קילומטרים ארוכים, בלתי נסבלים, בנסיעה שלא רואים בה כלום, אורות נמוכים, הידיים שלי נאחזות בהגה במפרקים מלבינים, לכודה בים סמיך של ענן, ורק שבתי והתפללתי שוב ושוב שהכל יעבור בשלום.
.
עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שזו מטאפורה מדויקת למצבי היום. שכבר עשרה חודשים אני מתאמצת לראות קדימה ככל שניתן עם זוג העיניים האלה, אבל מה שמולי נשאר סמיך, אין לי שום טווח ראייה, לא חודש קדימה, לא שבוע, לפעמים גם לא מה מחר בבוקר, במציאות שבה כל לילה טורף מחדש את הקלפים.
.
גם עכשיו הייתי יורדת לשוליים להמתין שיתבהר, אבל איפה בדיוק יש שוליים? גם עכשיו הידיים שלי נאחזות בכל הכוח בהגה, במה שמוכר ונגיש, לפעמים זה ספר שאני קוראת או איזה סידור טכני שיש לעשות. גם עכשיו אני שבה ומתפללת שהכל יעבור בשלום.
.
ואני כותבת את זה כי השבוע שוחחתי מול קבוצה של נשות ואנשי טיפול על אימהות בזמן ערפל. איך לעזאזל להיות אמא עכשיו, כשאנחנו לא רואות ממטר? איך לעשות את המלאכה הזאת, שדורשת להיות כמה צעדים לפני ילדותייך ולהראות להן את הדרך, כשאין לך מושג איפה הדרך? כשאת וגם הן מגששות עם פנסים נמוכים בערפל?
.
סיפרתי להן שאני נבוכה להיות אמא בתקופה הזאת. כשילדותיי רואות שאני מפחדת. או מודאגת. כשהן שואלות אותי שאלות וכשבמשך עשרה חודשים אין לי תשובה.
.
אני נבוכה מולן שזה העולם, שאלו החיים, נבוכה לספר להן על הרוע, על האנטישמיות, על תאוות הבצע או תאוות השליטה של מנהיגים, ועד כמה החיים שלנו נתונים לגחמות שלהם. הלב שלי נשבר מדברים כאלה, אפילו מלומר להן משפטים כמו "אולי תהיה אזעקה בלילה". כל כך אני רוצה לתת להן ילדות שכולה הפתעות נעימות ואריזות מתנה, וחילופי עונות כמו ציור.
.
אבל במקום ציור נראה שקיבלנו שיעור.
שיעור על ערפל.
.
סיפרתי לקהל שהיה מולי השבוע איך אני אמא עכשיו. למשל, שאני מדברת על זה בגלוי עם הבנות שלי: על כך שהכל מעורפל. שאנחנו יכולות לקבל מעט מאוד החלטות בתנאים האלה. שהפנס שאני מחזיקה ביד בתור אמא מצליח להראות להן וגם לי רק את הסביבה הקרובה מאוד. את השעות הקרובות מאוד. ועדיין, לפעמים קופץ מולנו איזה ארנב או קנגורו בערפל ואנחנו מצביעות עליו, כי אנחנו לומדות עכשיו שיעור על איך להיות עירניות מספיק גם ליופי.
.
אני מספרת לבנות שלי שגם אימהות מפחדות כשמעורפל. אני יודעת שאומרים להעמיד פנים חסונות. אבל אני גם יודעת שיום אחד הן יהיו האימהות האלה בעצמן. ויהיה להן את זה בזיכרון: שאמא שלהן גם פחדה, אבל המשיכה להתנהל בתוך זה. פחדה ונתנה לזה קול. ואולי יום אחד כשהן יפחדו הן לא יחושו אשמה, או שהן אימהות לא מספיק טובות. הן יסלחו לעצמן. כפי שראו שאמא שלהן עושה.
.
אני מספרת לבנות שלי על האנטישמיות, הערפל העולמי השורר עכשיו סביב כל מי ששייך לעם ישראל, מה שאני מבינה ומה שאני לא מבינה, ואני גם מספרת להן שאני מתביישת בכך – כי הרבה פעמים אנחנו מתביישות בדברים שלא אנחנו בכלל גרמנו ושלא אנחנו בכלל אשמות בהם. כל כך מבייש להיות שנואה. או לא רצויה. מבייש לספר את זה לילדות שלך. מה שכן, אני דואגת גם להזדקף כשאנחנו מדברות על זה. ומספרת על הדורות הזקופים שקדמו לנו. ועל זה שגם אם מישהו שונא אותך בחיים, זו ממש לא סיבה להתכווץ ולהתכופף.
.
הערפל של המלחמה מזמן לנו את השיחות האלה, ואני כל כך מקווה שנזכור את זה גם ליום שאחרי: להחזיק את הפנס קרוב אלינו. להאט את הנסיעה. להצליח לראות את היופי ואת החיות שבדברים. לסלוח לעצמנו על פחדים ומבוכות. ולהזדקף מבפנים, בלי קשר למה חושבים עלינו מבחוץ.
.
אני מסיימת היום עם שיר שלי, על ערפל. כתבתי אותו בקנדה, ביער הגשם הגדול שהיה סמוך לביתנו. השבוע הקדישו לשיר הזה פרק בהסכת יפה של בית אבי חי ולפתע השיר הזה מלפני עשור כמעט הושיט אלי יד מנחמת:
*ערפל / מיה טבת דיין*
קָרָאנוּ עַל שֶׁלֶט בְּיַעַר הַגֶּשֶׁם:
״הָעֵצִים שֶׁלָּנוּ גְּבוֹהִים כָּל כָּךְ
הֵם שׁוֹתִים אַרְבָּעִים אָחוּז עֲרָפֶל״.
אַחַר כָּךְ, בָּעִיר, אִישׁ בְּשֵׂעָר לָבָן
הִתְיַשֵּׁב בָּאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ
שֶׁחָנָה לְיַד הַמִּדְרָכָה.
כְּשֶׁקָּרָאנוּ לוֹ יָצָא
וְהִתְנַצֵּל, ״הָיָה לִי אוֹטוֹ כָּזֶה בְּדִיּוּק״.
חֲסַר בַּיִת עָמַד עַל סַפְסָל וְקָרָא
"אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת?
אוֹהֵב אוֹתָךְ!"
הַכֹּל נִרְאָה לִי מְסֻבָּךְ;
אֵיךְ לֹא לְהִכָּנֵס בְּטָעוּת אֶל הֶעָבָר.
אֵיךְ לִצְעֹק אֶת הָאַהֲבָה.
אֵיךְ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ עֲרָפֶל.
.
אז אם תרצו לשמוע עשר דקות נוספות על השיר הזה, הנה הן כאן בלינק:
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום וימים שקטים, אמן.
.
.
מיה טבת דיין
