אנחנו השוק השקוף

אולי זה רק הסיפור שלי?

 

1. כשהייתי בת חמש הגענו לסף עוני. איש לא אמר זאת במפורש. אבל ביום אחד לא נשאר כסף כמעט לכלום. זה היה מבלבל: וילה לבנה וחדשה. ללא ארונות במטבח. רוח פרצים נשבה מהחלונות נטולי הזגוגית בחדר התחתון. לא נשתלה גינה. אדמת החמרה פלשה לבית. מעל התקרה לא הונח גג. זה היה סף עוני של אנשים עובדים, לא של אבטלה. הוא התרחש בשרון, לא בפריפריה. ולא היו בו נושים. סבא וסבתא שלי, בשתי משכורות השכירים שלהם, דאגו שנחזיק את הראש מעל המים. קנו לנו אוכל, בגדים, טיפולי שיניים, תשלומי בית ספר. שתים־עשרה שנים. כל שנות הילדות והנעורים שלי. איש לא אמר את זה במפורש, אבל סף התהום של העוני נוצק לתוכי, עיצב את הפחדים העמוקים שלי, הכריע כל בחירה שעשיתי מאז בחיים, קטנה כגדולה. שקולה כגחמנית. כולן היו החלטות של סף העוני. והעוני היה אני.

2.

הכל התחיל כשהורי מכרו את דירתנו הקטנה כדי לבנות בית. השטח שרכשו היה משופע, והמהנדס חישב שיספיקו משאיות אדמה אחדות כדי ליישר אותו. החישוב היה מוטעה. הכסף שהורי הכינו עבור הבנייה נגמר על שיירה של שמונים ושלוש משאיות ששפכו עוד ועוד אדמה אל תוך השיפוע. אני זוכרת את פניו של אבי מאפירות כשהפלס בידו. בלית ברירה, הורי לקחו משכנתה. 1979. חודשים אחרי שחתמו על ההלוואה האינפלציה החלה לזנק ואנחנו הפכנו לשבויים בידי חוב הולך ותופח: מדי יום צנח ערך הכסף. מדי יום זינק ההחזר החודשי. המשכורות שלהם – פקיד מתחיל בתעשייה האווירית ומפיקה זוטרה בטלוויזיה – בקושי השיגו את רכבת המספרים הדוהרת. בחמש שנים ערך הכסף נשחק באלפי אחוזים. לא ידענו כיצד יסתיים החודש. לא יכולנו לתכנן דבר. אני זוכרת את אבי רץ ערב אחד לחנות חומרי הבניין כשבידו ערימת מזומנים שבדיוק קיבל עבור המכונית שלנו. הוא פחד שלמחרת לא יוכל להשיג בכסף הזה אפילו חצי ממה שיצליח היום. הם היו בני שלושים ושתיים. הדאגה פעמה בקירות, בצלחות על השולחן, במבטים שמעל ראשינו. וכשהאינפלציה חלפה, החובות נשארו כשקי חול כבדים על גב הורי. עד סוף שנות הארבעים שלהם. עד גיוסי לצבא. שוב ושוב אותן שתי מלים, ארוכות ושנואות על כולנו: משכנתה. ואוברדראפט.

3.

במשך שנים מאז כסף נקשר אצלי אוטומטית ל"אין". והפחד המתמיד, לא משנה מה, מכך ש"לא יהיה". זיכרון הסכנה, הבגידה, הדאגה, פני אבי. וההתכנסות אל גלות בודדה מאוד: התחושה שכל העולם מדבר כסף ורק אני לא מבינה את השפה. נכות שעדיף להסתיר. כי איך תסבירי שעם דוקטורט, מילגות, ספרים, הרצאות, אין לך מושג מהו פריים מינוס 0.6 אחוז? ותחושת ההקלה שחשתי כשהחלטנו להתחתן! כבר בת שלושים, כבר מרוויחה יפה. כמה רווח לי מהמחשבה שלעולם לא אצטרך יותר לנהל את הכסף של עצמי. "תשאלו את בעלי", "זה התחום שלו", "הוא מטפל בדברים האלה". גילגלתי את המשפטים על הלשון וזה היה כמו להגר לארץ אחרת. לשכוח מהצרות של הארץ הקודמת שלך. להתמסר לעצימת העיניים המשכרת.

 

 

אולי תפסיקי לחשוב כמו ענייה?

 

"פמיניזם מאז ומעולם היה על כסף. וירג'יניה וולף רצתה חדר משלה – וזה עולה כסף" (קתרין מרקל)

4.

סיפור הילדות הזה היה שלי, אבל איכשהו כמעט כל הנשים סביבי נהגו כמוני. למרות שבאו מסיפורי ילדות אחרים, מחוויות כסף שונות. כולן הסתובבו כגולות בארץ הכלכלה המובטחת. אף אחת לא התערבה בבחירת מסלול המשכנתה. לא בחרה קרנות פנסיה וביטוחים. לא התעדכנה בעובר ושב של עצמה באינטרנט. לחלקן עד היום אין סיסמה. כמוני, הן העבירו לגברים את ניהול הכסף. הן עצמן עבדו במשרות חלקיות ובמשרות אם. המשכורת שלהן כונתה "משכורת שנייה" גם כשעבדו קשה מאוד והתקדמו. תוספת חמודה לבזבוזים ולחשבונות קטנים. לפעמים מטרתה היתה בכלל לכסות את הוצאות המטפלת. לפעמים בעלים אמרו לנשותיהם, אם את והמטפלת מרוויחות אותו הדבר, מה הטעם שתצאי לעבוד? אמא שלי בעצמה חשבה ככה, שמה הטעם. היה מאחורי זה היגיון כלכלי, כמובן. אבל אצלנו דווקא אבא שלי עזב את ההיגיון הכלכלי וענה לה תשובה מהנפש: צאי לעבוד כי את לא המטפלת. וכי אסור לך לשכוח מי את.

5.

פוסט בפייסבוק שואל נשים "כמה אתן מרוויחות?" ומאות עונות: משכילות עם שניים-שלושה תארים, שמרוויחות 6,000 בחודש, וחסרות השכלה שמרוויחות 35 אלף, מטפלות רגשיות עשירות, ועורכות דין עם משכורות ברצפה, נשים שבאמצע החיים שינו הכנסה מהקצה אל הקצה, נשים שבחרו להתמקד במשפחה ולוותר על הכנסה. נשים שנותנות עצות לאחרות, נשים שמקנאות באחרות, נשים שגאות בעצמן ונשים שמתבאסות על עצמן. אבל בין שהן מכוונות נמוך ומעדיפות לא לדרוש שכר ראוי ובין שהן מצליחות כלכלית ומצהירות שהן "מתביישות" לנקוב במספרים הגבוהים שהן מרוויחות – דבר אחד משותף: כמעט כולן אוחזות במחשבה ענייה על כסף. כלומר, לא מעריכות את עצמן ראויות להרוויח הרבה.

6.

לאן שאני לא פונה כדי ללמוד את הנושא, המספרים נחרצים: מחצית מאוכלוסיית העולם מתקיימת על פחות מ-2 דולר ליום. 70 אחוזים מתוכה הן נשים. כלומר: רוב עניי העולם הן עניות. בארצות הברית 56 אחוזים מהעניים הן נשים. בישראל נשים מובילות בכל מדדי העוני, בדרישות להשלמת הכנסה, באובדן מקום עבודה במגיפה. וזה לצד הנתון היציב זה עשרות שנים שלפיו בישראל נשים מרוויחות 65 אחוזים משכרו של גבר. גם במגזר הציבורי. גם בעסקי. גם כשהן באותו ותק ובאותה השכלה. הנתון הזה לא משתנה במשך עשרות שנים גם כשהמודעות אליו גוברת. השכר הנמוך מגדרי. העוני מגדרי. כפי שגם העושר מגדרי. ברשימת עשירי העולם ב-2019 רק 12 אחוזים הן עשירות. מתוכן 83 אחוזים ירשו את הונן. ובמספרים: 55 נשים בלבד מעשירות העולם הרוויחו את הונן במו ידיהן. לעומת 2,825 גברים. משנה לשנה העוני הופך להיות אישה.

 

אולי תפסיקי לעבוד בחינם?

 

"מעבר להישג ידה של היד הנעלמת מתקיים המגדר הנעלם" (קתרין מרקל)

7.

כשנולדתי אמי שקעה בדיכאון לאחר לידה. אולי כי שנתיים לפני איבדה תינוקת. אולי היה עליה להיווכח שאני חיה לפני שתיקשר אלי. אמו של אבי הגיעה לעזור, ובששת השבועות הראשונים של חיי התגוררה אצלנו וטיפלה בי ובאמי מסביב לשעון. אמי התאוששה. אבי הצליח לעבוד. כשילדתי את בתי אמי העניקה לי מתנה דומה: חודש שלם שבו הגיעה אלי משבע בבוקר עד שבע בערב. סידרה לי את המיטה, בישלה, טיפלה בתינוקת, הרחיקה ממני את המבקרים, בשעה שאני התאוששתי מכאבי ההנקה. גופי התאחה. בעלי הצליח לעבוד.

המתנות הללו, של אמי ושל סבתי, איפשרו לאבי ולבעלי לעבוד ולהתקדם, ולכן הן אבן יסוד בכלכלה, למרות שאיש לא מחשיב אותן כ"כוח שוק". ממש כמו עבודתן של סבתות אחרות, ושל כל מי שמגדלות ילדים, מנקות, מבשלות, וסועדות את משפחותיהן. השוק שמכנה את עצמו "שוק העבודה" נסמך על שוק נוסף, שגם בו עבודה מרובה, אבל הוא חסר שם ושקוף. מדדי המשק לא מתעניינים בו, ובמה שעושה מחצית מהאוכלוסייה יותר ממחצית מהזמן. לפעמים השוק הזה שקוף גם לעוסקות במלאכה עצמן. כלומר, לפעמים מרוב שלא סופרים את העבודה שלנו גם אנחנו שוכחות לספור אותה.

8.

כמה מספרים. אישה בעולם המערבי מבלה 6-3 שעות ביום בעבודה לא משולמת. בהשוואה ל-30 דקות-שעתיים ממוצעות לגבר. הממוצע הזה מורכב מנשים בזוגיות ללא ילדים (שעובדות שעה ביום ללא תשלום) ומאמהות (שעובדות 10-6 שעות יומיות ללא תשלום). בעצם, 80 אחוזים מכל העבודות הלא משולמות במשק מתבצעות על ידי נשים. כך שאמנם אין עבדות בעולם המערבי, אבל יש עבודות שנעשות ללא שכר, הן נחשבות "נשיות". הן לא מקנות פרנסה, פנסיה או ביטחון כלכלי, אבל הן תובעניות. ונשים רבות יסתפקו עבורן במשרה חלקית בעבודה המשולמת שלהן. אחרות מוותרות עליה לחלוטין. כך או כך, כמעט כל בחירה שעושות אמהות בשוק העבודה תוביל אותן להתפשר על הכנסה ועל ביטחון כלכלי.

9.

בראש העבודות השקופות במשק ניצבת עבודת האימהוּת: 30-15 שנים, ללא תנאים ופנסיה, ללא קידום ובתנאי שחיקה מתמדת, ללא משמרות מסודרות, ללא סופי שבוע, בסביבת עבודה תובענית שבה העובדת היא מורה, נהגת, מבשלת, פסיכולוגית, תומכת סיעודית, מתאמת אירועים, מגשרת. אבל כמו כל העבודות בשוק השקוף, עבודת האימהוּת כלל לא נחשבת לעבודה! העובדת בה מכונה "עקרת בית", לא מתוגמלת בשכר, יכולותיה לא נכללות בקורות החיים המקצועיים שלה, האימהות שלה נחשבת לנכות כלכלית של ממש: כי אמהוֹת זקוקות יותר לכסף כדי להאכיל את ילדיהן ולהבטיח להם ולעצמן עתיד כלכלי, ומצד שני מסוגלות פחות לעבוד ולהתקדם ולהרוויח אותו, בדיוק בשל עבודת הטיפול בילדים האלו.

כלכלנים בכל מדינה יודעים לחשב את "קנס האימהוּת" – בכמה ייפגע שכרה של אישה על כל ילד שתביא לעולם. בישראל מדובר ב־9 אחוזים לילד. כמעט 30 אחוזים של פגיעה בשכר לאמא עם שלושה ילדים. במקביל ניתן לחשב את "בונוס האבהות" – בכמה יעלה שכרו של גבר על כל ילד שייוולד לו. שכן, בשעה שעבור אישה כל ילד הוא ירידה במספר שעות העבודה, בין שצריך להוציא אותו מוקדם מהגן או להישאר איתו בבית כשהוא חולה, אבות לא ייעדרו מהעבודה בגלל ילד חולה. ובשוק שמודד את עובדיו לפי מספר שעות ולא לפי תפוקה, אבות דורשים ומקבלים שכר גבוה מאמהות, בטח כשהשוק מייחס להם את האחריות הכלכלית על עוד פיות שיש להאכיל, בשעה שמשכורת האישה נחשבת למשכורת צדדית. "שנייה". אתרים שונים מעמידים מחשבון שכר מדומיין: מהו השכר השנתי על עבודת האימהות? בשנת 2022 עומד החישוב על 178 אלף דולר שנתיים. יותר ממשכורת הייטק. רק שהיא אינה משולמת לאף אם. לעולם. כי השוק אולי חופשי ומלא הזדמנויות עבור אחדים. אבל עבור אמהות הוא מלכודת.

10.

לפני 250 שנה טבע אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית, את המושג "היד הנעלמה": כוחות שוק עלומים שסמית התקשה להסבירם ושמשפיעים על כל דבר ודבר בכלכלה.

רק שהיד אינה נעלמה. היא כותבת עכשיו את המלים הללו. ידיים אחרות מסיעות, פולות כינים, מבשלות, מחתלות, אוחזות תינוקות, דוחפות עגלות ומאכילות כלכלנים. אלו אותן ידיים שאם יפסיקו לעבוד, השוק ייעצר. בדיוק כפי שקרה ב-1975 בשביתת הנשים באיסלנד. חמישים שנה לאחר מכן, ועדיין כלכלנים פערו את פיהם בתדהמה ב־2021 כשבקנדה חישבו איזה נתח מהתוצר המקומי הגולמי משמשות העבודות השקופות, של סבתות ואמהות, וגילו שמדובר בנתח עצום: 40-30 אחוזים ממה שקנדה כולה מייצרת[1].

 

 

אולי תתחתני?

"אַהֲבָה זֶה גַּם כָּכָה מַשֶּׁהוּ שֶׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְגֶבֶר. אָז אִם כְּבָר/ תְּנִי אוֹתָהּ לְגֶבֶר עָשִׁיר" (מתוך הפואמה "שדות זרים", מיה טבת דיין)

11.

השנה 2022 ועדיין אמהות אומרות לבנותיהן שישמחו לראות אותן "מסודרות". מלה מכובסת שאינה מתייחסת לאושר, לאהבה, ולמיצוי עצמי, הגם שכל האמהות מאחלות זאת לבנותיהן, אלא להסתדרות כלכלית. לצורך ההשוואה, כשבישראל הפיקו סדרה על גברים שמתעשרים בן לילה מאקזיט בהייטק, קראו לה "מסודרים". אבל כשנשים "מסתדרות", זה לא מאקזיטים וחברות, אלא מכך שיש להן גבר שדואג להן בשוק הכלכלי. וזה מובן: בשוק הנוכחי, עם כל העבודה השקופה שלך, והעובדה שגיל הזינוק בקריירה הוא גם גיל הפריון, וכשמראש ידוע לנו כבר שילדותינו ירוויחו שישים אחוזים מבנינו, מי שלא רוצה להסתכן בעוני עם ילדיה עדיין עלולה למצוא את עצמה שוקלת בלית ברירה זוגיות מחושבת.

די להסתכל על פערי העוני בין אמהות נשואות לאמהות יחידניות: בארצות הברית 17 אחוזים מהרווקות חיות בעוני. וכשהן מביאות ילדים לעולם כיחידניות המספר עולה ל-25 אחוזים. נתון רחוק מאוד מ-5 אחוזי העוני בקרב נשים נשואות. מבחינה כלכלית עדיף להסתדר. כלומר, להתחתן.

12.

לפעמים רק גירושים חושפים בפנייך כמה את קרובה לעוני. אני מבינה את זה כששתיים מחברותי הקרובות מתגרשות ומגלות שלמרות חייהן הנוחים עד כה, הן בקושי יכולות להרשות לעצמן להתגרש. אחרי עשרים שנות נישואים, ובגלל עבודת האימהוּת, האחת מרוויחה חצי מבעלה, והשנייה – חמישית. החסכונות והפנסיה שלהן נמוכים. אבל בזכות עבודת האימהות הזאת ממש החסכונות והפנסיה של הבעלים שלהן גבוהים! בשעה שהבעלים התקדמו משנה לשנה בשכר השעתי שלהם, חברותי התייחסו לקופה המשפחתית כמשותפת. וזו מחשבה נכונה, כל עוד הנישואים לא מתפרקים. איש לא הכין את חברותי מבחינה כלכלית לגירושים שלהן. כמה נשים עושות בשלב הזה פניית פרסה בחזרה אל נישואים שלא מיטיבים איתן אבל מגינים עליהן ועל ילדיהן כלכלית? לא חברותי בכל אופן. הן התגרשו ואז התגלתה אמת נוספת: בבת אחת ירד מהן חצי מעול העבודה השקופה שלהן. ימים שלמים התפנו למנוחה ולעבודה ולהשתכרות כפי שהן באמת יכולות. ההכנסה שלהן עלתה – ולא בזכות המזונות – אלא בזכות כך שסופסוף הן לא היו עסוקות מכדי לעבוד.

האם זה אפשרי ללא גירושין? לאפשר לנשים להרוויח יותר כסף ולגברים לקחת על עצמם חצי מעבודת האימהות השקופה?

13.

מסתבר שנשים צריכות כסף כדי שיוכלו להתגרש מבלי להסתכן בעוני, וכדי שלא יצטרכו להישאר בנישואים ללא אהבה. אולי נשים צריכות כסף כדי שמראש לא ייגררו להתחתן משיקולי כסף, אלא רק משיקולי אהבה. וכך, הכסף, שאנחנו מחשיבות פעמים רבות כמלוכלך וטמא, קשור בקשר הדוק ביותר לאהבה, שאנחנו מחשיבות נעלה. האחד מאפשר את השנייה. כסף בבעלותך מאפשר אהבה. וכשאין לך די כסף בבעלותך, תתמודדי עם שרשרת של אילוצים שכל קשר בינם ובין אהבה הוא מקרי בלבד. כל עוד נשים מרוויחות 65 אחוזים מגברים, וכל עוד עבודת האימהות אינה מוערכת כעבודה שצוברת שכר ופנסיה, נשים רבות ימשיכו להיות גולות – לא רק משוק הכסף, אלא גם גולות מעצמן, מלבן.

 

 

אולי תורידי מעצמך את רגשות האשמה?

"בעידן הזה של 'הורות אשמה', בואו נחלק את האשמה שווה בשווה. שאבות יחושו גרוע כמו אמהות. תנו להם לחלוק את תפארת האשמה" (צ'יממנדה נגוזי אדיצ'י)

14.

האם בכלל מותר לנו לדבר ככה על אימהוּת? על זוגיות? אמהוֹת אמורות לטפל בילדיהן ובבני הזוג שלהן מתוך אהבה טהורה. וכסף נקשר תמיד לאינטרסים ואנוכיות. הוא ההיפך הגמור מאמהות ומאהבה רומנטית. ההפרדה ברורה: יש דברים שאת עושה מתוך התחשבות ודאגה לזולת. והסיפוק מהם גדול מכסף. ויש דברים שאת עושה עבור כסף. שני הדברים הללו לא מתערבבים. או שאולי גרמו לנו לחשוב שכך?

בדיוק בגלל מחשבות כאלה, התחשבות, אמפתיה ודאגה לא נחשבות לתכונות שיובילו אף אחד לשגשוג כלכלי. איש לא מכריז שברצונו לטפל באחרים כדי לבנות מכך קריירה ולהתעשר. אולי כי המושגים שלנו לא השתנו מאז האחיות הראשונות, שבכלל היו נזירות שנשבעו שבועת עוני. או שהבעיה היא שלמקצועות הטיפול נלווית איזו הילה של אצילות נפש ותחושת שליחות. ולכי תתמחרי תחושת שליחות. דווקא אצל גברים זה עובד: ככל שתפקידם חשוב לחברה, כך השכר עליו גבוה יותר. אם כי, בכל מה שנוגע לעבודתם של גברים, איננו מצפים לאהבה. לא מהשף שמאכיל אותך ולא מהנוירוכירורג שמציל את חייך. הם הרי לא מבשלת ולא אחות. שניהם ראויים להתעשר.

אבל רק מלכתוב על זה אני מיד מרגישה אשמה.

15.

במשפחה שלי אף אישה לא הלכה לישון. הן אמרו: "אני רק מניחה את הראש לכמה דקות". "מרימה רגליים". "מיישרת את הגב". "עוצמת קצת עיניים". הנחת היסוד שלא נאמרה במפורש מעולם היתה שעלייך להיראות עסוקה כל הזמן. להנכיח בכל עת את עבודתך השקופה, להיות שוות ערך לכסף, להביע עמלנות אינסופית. איש לא דרש את זה מהן, זה כאילו הגיע מובנה בהן. אולי גם בי. אולי משחר הדורות, כמו מנוע פנימי. וכך המשפט "סבא שלך עובד כל כך קשה" התאזן עם המשפט "מחמש בבוקר אני על הרגליים מטגנת קציצות". נשות משפחתי גם הוסיפו תמיד את המלה "המסכן". "אבא שלך, המסכן, לא אכל מהבוקר". "סבא שלך, המסכן, נכנס רק עכשיו הביתה". הם היו "מסכנים" למרות שמעולם לא התלוננו. ואנחנו פיצינו אותם למרות שלא התבקשנו: ביותר נוכחות. יותר עבודות בית. פחות להיות בחוץ.

16.

אשמה נמצאת בבסיס שתי הסטיגמות הכי פופולריות על אמהות עובדות: או שאת אשת הקריירה המשכילה שהביאה לעולם מעט ילדים ובגיל מאוחר: ואז את חסרת אחריות, מרוכזת בעצמך ואישה גרועה באופן כללי. או שאת חסרת השכלה שהביאה לעולם ילדים בגיל צעיר, פעמים רבות אם יחידנית וללא יכולת כלכלית, וגם אז את חסרת אחריות, מרוכזת בעצמך ואישה גרועה באופן כללי!

מה הפלא שאמהות מוכנות לשלם הרבה כדי לאזן קצת את האשמות הללו? כדי לחוש פחות אשמות על הזנחת המשפחה אמהות מוותרות על רילוקיישן, על קידומים ועל שעות נוספות. ב-2019 ביפן, למשל, נשים ויתרו על 12 אלף דולר בשנה בממוצע מהמשכורת שלהן פשוט כדי לחוש פחות אשמות כלפי בתיהן.

אבל כמו תמיד עם אשמה: רבים מרוויחים מהאשמה שלך. רק לא את.

 

 

אולי תספרי לבנותייך סיפור חדש?

"אם הם לא מפנים לך כיסא ליד השולחן, תביאי כיסא מתקפל" (שירלי צ'יזהולם, האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שנבחרה לקונגרס בארה"ב)

17.

איך נוביל לכלכלה שבה גם גברים וגם נשים מתוגמלים על פי החוזקות שלהם? שמכירה בשלבי החיים השונים של אמהות ושל אבות? שמתגמלת לפי תפוקה ולא לפי שעות? אני מדמיינת כלכלה שמכירה באימהוּת כחוזקה, שמעריכה את יכולת ההתעברות, הלידה, האיחוי העצמי וההחזקה המשפחתית ככאלו שיכולות להצמיח גם את המשק. כלכלה שלא דורשת מאישה להימדד בכלים גבריים או לגבר להימדד בכלים נשיים אבל בהחלט מאפשרת לנשים להיות יותר "גבריות" ולגברים להיות יותר "נשיים" בבחירות המקצועיות שלהם. כלכלה שבה מקצועות "נשיים" אינם פחותי ערך, ולפיכך כזאת שתעלה את קרנם של החינוך והסיעוד, לטובת כולנו. אולי אני מדמיינת כלכלה "נשית" ו"משפחתית" יותר. כזו שמאמצת ערכים משפחתיים: למשל העצמה הדדית, כפי שבמשפחה כל אחד גדל באמצעות הגדלתם של האחרים. או למשל סחר חליפין של זמן וכישורים, כפי שהם ניתנים בין חברות ובין שכנות ובמשפחה, ללא כסף, זה תמורת זה. ולבסוף אני מדמיינת קורות חיים שישקפו גם את חיי האישה, ולא יבקשו ממך להסתיר: שהיית אמיצה מספיק להיכנס להריון. או לסרב לו. ללדת ילדים. שנכנסת לפרויקט המשוגע והמפחיד הזה. קפצת למים הקרים. ניהלת, הפקת, תיקצבת, הינדסת והובלת להצלחה. שלבך יוצא לשוב אל הילדים שלך ולכן תספיקי יותר בזמן קצר יותר. כיצד נוביל לכלכלה שכל זה לא יהיה שקוף בה, אלא יוביל להגדלה של גברים ושל נשים כאחד?

18.

אל האוברדראפט של הורי התייחסו סבי וסבתי כאל סכנה שעלולה להמיט אסון על כולנו. לפיכך מינו עצמם אחראים לחינוך כלכלי נכון לאחותי ולי, ועיקריו של החינוך הזה היו: לחסוך, לא להיות כמו הורינו, לא לקחת הלוואות, ולחסוך. הם עצמם היו מודל לצנע וחסכנות רדיקלית שהוכיחה את עצמה, הרי בזכותם פירנסו את כולנו. למדתי מהם כיצד לחיות חיים נטולי צרכנות כמעט לחלוטין. כיצד לנהל חיים מלאים ממה שיש בידי. כיצד למחזר. אני זוכרת את סבתי תולה לייבוש על החבל שקיות ניילון מהמכולת. טובלת את אותו התיון בתה עד שדהה. מה הפלא שאת רוב חיי הבוגרים הקדשתי לשאלה עם כמה מעט אוכל להסתדר? בגיל עשרים וחמש נסעתי להודו, לניו זילנד, לאוסטרליה, ובמשך חודשים התקיימתי על חמישה דולרים ביום: קוואקר, פסטה, קוואקר. במשך שנים עברתי בתים מבלי להיקשר לרהיטים ולקירות. הקרוואן בשדה היה השיא. כאמא לקחתי את משפחתי לניסוי בן כמה שנים שבו במקום לעבוד לפרנסתנו ולקנות מוצרים, עבדנו כדי לייצר את המוצרים הללו – אוכל, קוסמטיקה, חומרי ניקוי. ביקשתי לא להשתעבד לחיי חסכנות. לא לבזבזנות. לא להשקעות, לא לתלוש שכר כזה או אחר. לחיות חיים שכסף אינו עומד במרכזם, ולכן גם לא יכול לבגוד בי בשנית.

רק ששיעור החיים הזה היה צד נוסף באותה המטבע: עדיין הייתי גולה מכסף. עדיין התארחתי לעתים רחוקות בבנקים, מציצה ובורחת. עסוקה בצרכנות ביתית ולא במינוף כלכלי. בכספים הקטנים. משקשקת מפחד מהורות ענייה. אורחת זהירה ומנומסת בכלכלה שלא יועדה לי, לאמהותי, לבנותי.

19.

וכך קרה שרק בגיל 45, כשהתעייפתי מהזרות הזאת, התחלתי לקרוא ספרים על כלכלה. קראתי אותם כפי שלמדתי נהיגה, לא כדי להיות נהגת מקצועית, אלא כדי שאוכל לנסוע. רק בגיל 45 הבנתי עד כמה ההסללה הנשית שעברתי, יחד עם עובדת היותי אמא, הן תקרות הזכוכית הכי משמעותיות שתלויות מעלי. שכאישה, לא מספיק שאני בשוק העבודה, עלי ללמוד מה לעשות עם השכר שלי וגם איך לדרוש אותו. וכאמא, לא אצליח להתפרנס באופן ראוי אם בן זוגי לא ייקח חלק שווה במשרת ההורות. ולפיכך חישבנו מחדש את שעות העבודה של שנינו "בחוץ" ואת שעות העבודה של שנינו "בבית". לא כמה שעות הוא "עוזר" לי. אלא כמה שעות הוא מפנה לי לעבודה מלאה, כפי שאני מפנה לו. וזה שינה את השבוע שלנו מהקצה אל הקצה. הרבה יותר זמן התפנה לי לעבוד ולהתפרנס ולהתקדם. ואז התחלתי להשתתף בקבוצות אונליין של נשים משקיעות שמדברות על כסף. וגיליתי המון נשים צעירות שיחסן לכסף אינו רגשי, לא פחד ולא הימנעות. הן משחקות בכסף. הזכרתי לעצמי שאני יודעת להסתפק בכלום. שבמקרה הכי גרוע אוכל תמיד לשוב לשם. בגיל 45, לראשונה בחיי, קבעתי פגישה עם יועצת פנסיונית לבד. כדי שתדבר אלי לאט ושיהיה לי נעים לשאול אותה הכל. גם פעמיים. אירגנתי את תיקי הביטוחים של כולנו ואת קופות הגמל של הפנסיה. הודיתי בלבי לסבי ולסבתי, ואז, למרות כל מה שלימדו אותנו, לקחתי הלוואת מינוף.

20.

ילדותינו עדיין לא לומדות כסף וילדינו עדיין לא לומדים לנקות ולטפל. איננו מלמדים אותם להכיר בחוזק של שלבי החיים שלהם. אנחנו עדיין מספרים להם שהם יוצאים לדרך שוויונית. אומרים לבנותינו "את יכולה להיות כל מה שתרצי" ובאותה נשימה ממשיכים להסליל את בנינו לפרנס, להמציא, להשקיע, לפרוץ דרך ואת בנותינו לעבודות השקופות, נעזרים בהן בעבודות הבית יותר מאשר באחיהן. 65 אחוזי השכר שלהן ממתינים להן בסבלנות. בעיתונים תמונות גברים שעשו הון ותמונות נשים שקיבלו הון בהסכמי גירושים. איך אבטיח לבנותי שבשונה מאמותיהן לא יפלו למלכודת השוק? שאולי אפילו ייצרו מתוך תנועה שוק חדש?

* מול עבודת ההורות השוויונית בביתנו, אנחנו מסבירים להן שכל הכנסה של אחד מאיתנו מחוץ לבית מושגת בזכות עבודת הבית של השני. לכל שכר שני צדדים שמאפשרים אותו.

* אני פוקחת את עיניהן לנשים ולגברים בפרסומות ובסדרות, ולהסללה הסמויה בהן.

* אני שומרת על חשבון בנק משלי, ומסבירה להן שהבעלות הפרטית על כסף חשובה כדי שלא ישקלו להתחתן בשביל הגנה כלכלית. שלא יימנעו מגירושים. אני מכינה אותן גם לאפשרות הזאת.

* אני לא מתנצלת בפניהן על כך שאני עובדת. שלא הכנתי ארוחת צהריים. אני גם לא מתנצלת בפגישות עבודה כשעלי למהר לשוב הביתה. במקום לחוש אשמה על מה שאינני מספיקה, אני מסבירה לילדותי ולשותפי לעבודה שאני עושה המון דברים. והלוואי שזה ייטמע בבנותי, הכרת היכולות שלהן, ושלא יחיו חיי התנצלות מול איש.

* אני מדברת איתן על האימהוּת, על היכולות שאני מסגלת לעצמי בזכותה משנה לשנה.

* אני מדברת איתן על כסף. באותם כיף וסקרנות שבהם אנחנו מדברות על בגדים או על ספרים. כסף הופך לחלק משיחת הבנות שלנו.

* אני מלמדת אותן שככה התחיל הפמיניזם. כשנשים התאגדו כדי לדרוש זכויות ירושה וניהול חשבון משל עצמן. הגענו לחצי הדרך. נשים יצאו לשוק העבודה בשכר. אבל גברים לא נכנסו באותו היקף אל השוק השקוף. ושוק העבודה עדיין לא הבין את הנכס הגדול שנכנס אליו ושנקרא אישה. חציה השני של הדרך מוטל עכשיו עלינו. כולנו. נשים וגברים כאחד.

21.

בכל שנה מאז שמתה, אני קונה לבנותיי מתנות מאמי ביום הולדתה. רק שהשנה כמדי שנה, קניתי גם השנה לבנותי מתנה מאמי ליום הולדתה, למרות שכבר תשע שנים היא איננה איתנו. רק שהשנה במקום בגדים מסבתא קניתי להן בשמה קופות גמל. בשונה מקופת הגמל שסבא וסבתא שלי פתחו לי, נתתי לילדותי את הסיסמה לאתר והעברתי את המושכות לידיהן, שילמדו, יכירו וינהלו את הכסף שלהן בעצמן. זה קרה בתל אביב. השנה 2022. יש עוד הרבה כל כך לעשות. והתנועה כל כך קטנה. אבל היא התנועה ההפוכה. ובכך היא תנועה גדולה מאוד.