במקום בו האותיות נתלות מתחת לשורה ולא מעליה

1.

את השיעור הראשון שלי בשפע קיבלתי בהודו. למדתי לקרוא וגיליתי שהאותיות נתלות מתחת לשורה ולא מעליה. ״האותיות לא שלנו״, הסביר לי המורה, אנחנו מקבלים אותן בהשאלה מהאלים, הן בכלל תלויות מהשמיים״. נראה שמאותה סיבה לא הסכים שאשלם לו על מאות שעות לימוד, במשך שלוש שנים ״אני לא יכול לגבות תשלום על שפה לא שלי״. מה נעשה? שאלתי אותו. ״אני רגילה לשלם על דברים שאני מקבלת. ״אם ככה״, הוא ענה, ״זו לגמרי הבעיה שלך״.

2.

אני מסתכלת על התחזית הצפויה בדרום הודו עכשיו ורואה בעיקר שפע של חום. גל חום השנה. ארבעים מעלות במייסור. האפליקציה בנייד מבהירה: ״מרגיש כמו״ ארבעים ושתיים. רק בלילה הטמפרטורות צונחות. לשפל של שלושים ושמונה מעלות. איך יש אנשים שמגיעים לכל מקום בעונה נכונה ויש אותנו שתמיד נופלים על החורף הכי קר שידעה קנדה או על הקיץ הכי חם שהיה בדרום הודו בשנים האחרונות? אני כותבת ללורה, בעלת הדירה שבה נגור. אני מודאגת. בדירה יש רק מאוורי תקרה. ״אל דאגה", היא עונה לי, "אני לא בעיר אבל דיברתי עם חברה טובה שנמצאת שם והיא אפילו לא הזכירה את החום. והיא מסקנדינביה!״

3.

בכל זאת אנחנו מדברות על לקנות מזגן לדירה. הדירה שלה ושל בעלה, סיריש. הוא סופר שעובד בכפיפה אחת עם סלמן רושדי וארונדהאטי רוי, גדולי הספרות ההודית של זמננו. לורה היא מו"לית קנדית. הם התאהבו כשהיא הגיעה למייסור כחלק מלימודיה באוניברסיטה. מאז הם חצי שנה בקנדה חצי שנה בהודו. כשהם בקנדה אנחנו גרים בדירה שלהם במייסור. ישנים במיטה שלהם. נוסעים בריקשה עם הנהג הקבוע שלהם. מקשיבים לדיסקים שלהם. לפעמים אני מודדת את השרשראות שהיא עונדת לאירועים ספרותיים נוצצים. מדמיינת שאני היא, בלונדינית שמחייכת חיוכים רחבים למצלמה. כיף לחיות בנעליים של מישהי אחרת לזמן מה. לדמיין שאני לא אני. מעניין אם בארבעים מעלות עוד יישאר לי דימיון.

4.

איך קונים בהודו מזגן? אני אפילו לא בטוחה איך קונים בארץ מזגן. לורה מציעה לערב את החשמלאי שלהם. הוא בטח יידע. אנחנו מחליטים להגיע ולראות כמה זה באמת נורא. בסך הכל הדירה גבוהה, מעל צמרות עצי הקוקוס, ואם פותחים את כל החלונות אמורה להיות בריזה. רק שעם הבריזה, כמובן, נכנסים גם היתושים.

5.

יתושים הם הפחד הגדול שלי, במיוחד מאז שאנחנו נוסעים להודו עם הילדות. יתושים, והמים. עם כל הטפילים שבהם. כשהאמצעית שלי היתה בת שנתיים היא נפלה לתוך שלולית בצד הכביש במייסור וכמעט חיטאתי אותה אחר כך בליזול. ממש עצרתי וחשבתי מה יהיה רעיל יותר – כל הדרעק בשלולית או הכימיקלים בחומר חיטוי. בהודו אני  ארסנל של משחות דוחות יתושים ומטפחות. אני בודקת כמו מדענית את הצלחות שהבנות שלי אוכלות מהן. ושבע פעמים ביום מחליקה לידיהן את האלכוהול לידיים ככה בקטנה. ובכל זאת, כשאני חושבת על נסיעתנו המתקרבת אני חושבת על עלי הבננה שהם צלחות, על המנטרות שבכוחן לשנות את העולם, על המקדשים, על האותיות התלויות מהשמיים. נו, על כל המחשבה ההודית הזאת שהמציאות היא הרבה יותר ממה שנדמה. שמתחת להכל רוחש שפע.

6.

לא מזמן מישהו בפייסבוק שאל אילו מעשים נדיבים עשו עבורכם זרים מוחלטים ואני מיד נזכרתי איך ההורים של סיריש אספו אותנו מהרכבת בפעם הראשונה שהגענו. לא הכרנו אותם, לא ציפינו שיבואו לרציף, והם הגיעו עם אוטו גדול וסלסלת פירות. כשאת יתומה החושים שלך מתחדדים ביחס למי שמביא לך פירות אחרי דרך ארוכה. בעצם, ביחס לכל מי שמטפל בך. וכשאלה זרים שאפילו לא חייבים לך כלום אז בכלל. הילדות היו קטנות, אחרי שמונה שעות נסיעה. הקטנה נגמלה מחיתול וצרחה ברכבת שעתיים עד שהעיזה להתיישב על סיר. והיה חם. חם כמו שעומד להיות. חם נורא. ואז המשפחה הזאת הגיחה משום מקום. עם אוטו ממוזג. והאכילו אותנו בפאפאיה, ובננות ותפוחים.

7.

אני מאמינה שנדיבות מביאה אלייך שפע. זה חייב להיות ככה. כשאת מבינה שכלום לא באמת שלך, לא האותיות ולא הפירות, שאת חולפת יחד עם הכל, את יכולה להיות נדיבה עם הדברים. לא לדאוג שיהיה לך פחות רק כי לא שמרת אצלך את החלקיק שלך. ההיפך: כשאת לא שומרת באופן קמוץ על חלקיק קטן, השפע מוצא את דרכו להגיע אליך. המורה שלי עד יום מותו קיבל ממני את מה שביקש ואת מה שלא ביקש. זה קרה גם עם הסבתות והסבים שלי, עם חברות נדיבות וטובות, ועם רבים אחרים. יותר נעים להתנהל בעולם שאנשים בו אסירי תודה זה כלפי זה ולא אסירי כסף. אז זהו. אלה המחשבות שלי לפני הנסיעה להודו. זה, ושאני מתפללת לכל האלות והאלים שאולי למרות מה שנראה באפליקציה, לא יהיה כל כך חם.