בתים של אחרים

השבוע חזרנו לבית שלנו, אחרי שבועיים שבהם פינינו אותו לאורחים שביקרו אותנו מגרמניה. בזמן הזה התגוררנו בביתו של אבי, שהוא גם בית ילדותי. וכך יצא שבמהלך הפסח הייתי קצת תיירת בילדות של עצמי: חיטטתי במחברות ישנות ובקופסאות תכשיטים מגיל שבע עשרה, שוב עשיתי את אותן טעויות פטאליות, כמו לרוץ מהר מדי במדרגות ולפצוע את הקרסול, ומצד שני ישנתי שם טוב בלילה, כאילו אני לא אמא של אף אחד, וכאילו לי עצמי עדיין יש אמא.

.

וכל הזמן עבור האורחים שלנו הבית שלנו היה אתר תיירות: הם פתחו בו את הספרים ואת המגירות, אהבו, או אולי הזדעזעו, מפתרונות האיחסון, הסתכלו בתמונות שנעוצות על לוחות השעם, שמעו את השיפוצים מלמעלה והישקו עציצים, ומה שאצלנו יומיומי הפך אצלם לעוד חוויה מרגשת לגמרי שעוד תיכנס לאלבום הטיול שלהם בארץ.

.

וזה הזכיר לי כמה אני אוהבת תיירות בתים: בכל המסעות שלנו בעולם השתדלנו להתארח בבתים. אם זה אצל חברים ואם זה בבתים באיר ביאנבי – וגם אז בחרנו בתים שאנשים בדרך כלל גרים בהם. כלומר, לא בתים שמראש נקנו כדי להיות מושכרים לתיירים, אלא בתים שמתנהלים בהם חיים. משפחות שעזבו לכמה שבועות למשל. כי בשבילנו, לבלוש אחר החיים המקומיים שלהם, היה חלק מהטיול וחלק מההשראה.

.

בעצם, עד היום יש מקומות שכל מה שאני זוכרת מהם זה את הבית שבו התגוררנו. באורגון הגענו למקום שכל אתרי האינטרנט המליצו עליו אבל אני זוכרת איך כל הסוסים בחווה של אותה משפחה היו לבנים. בניו זילנד הגענו לאגם עם שם עולמי, אבל אני זוכרת את סיפורה של האלמנה שהתאהבה באישה ועברה להתגורר איתה על שפת האגם הזה ואת מרכך הכביסה שלהן, שמאז אני מחפשת לא הצלחה. ומעיר הודית סוערת אחת כל מה שזכור לי לפרטי פרטים היא דירה שגרנו בה, ואיך שום רהיט בה לא נראה כמו משהו שראיתי לפני.

.

לפני שאמא שלי מתה קראתי איתה ספר עם מאמרים מעולים על מה זה "בית", שכתבו כל מיני סופרים וחוקרים. למשל, סופר, שהוריו התגרשו, כתב שם שכששואלים אותו לאיזה בית הוא מתגעגע מילדותו זה תמיד לשני בתים, ואף אחד מהם לא באמת בית להתגעגע אליו. ואחרי הספר הזה, אמא שלי כתבה טקסט יפהפה, הטקסט האחרון שלה, שנקרא "השכנות של רחוב שמעון התרסי" ובו היא שוטטה בין הדירות של הבניין שבו גדלה וסיפרה על השכנות של ילדותה. וכשקוראים את הטקסט הזה מבינים שבית עשוי לא רק ממי שבתוכו אלא גם מהשכנים שמקיפים אותו.

.

ואם זה נשמע לכם מוזר, תחשבו כמה בית יכול להיות גיהנום אם השכנים עושים לך את המוות. ולחלופין, מה קורה כששכן טוב של שנים עובר פתאום למקום אחר או חלילה מת, מה קורה אז לבית ולתחושה שבו. והיתה לי שכנה כל כך אהובה שעד היום, אפילו אחרי המון מעברים, היא עדיין שמורה אצלי בטלפון בתור השכנה, ובכל מקום שבו אני פוגשת אותה מיד אני מרגישה בית.

.

בכל אופן כשחזרנו הביתה בסוף החופש הזה, נזכרתי כמה זה נעים להרגיש בבית, וכמה זה לא ממש מורגש אצל אף אחד מאיתנו פה עכשיו: לא אצל מי שמרגישים עכשיו שהם נלחמים על הבית, לא אצל מי שמרגישים שהם בעלי הבית, ובטח לא אצל מי שמחפשים בית חלופי בכל מיני מקומות בעולם. ובהקשר הזה, בדיוק פגשתי במעלית שכנה שחזרה לארץ אחרי המון שנים ואמרה לי, כולם מסביב משווים מדינות אחרות לפי מערכת הבריאות שלהן והמזג אוויר ומחירי נדלן והשפה ולא מבינים שנוחות היא לא העניין. זה שמקום נוח לא קשור בכלל לתחושה של בית.

.

וזה אגב תרגיל שאני נותנת הרבה לתלמידים שלי, אז אם אתם במצב רוח לכתוב אני מזמינה גם אתכם: כתבו על בית שאתם מתגעגעים אליו. אולי הוא לא קיים יותר. אולי הוא קיים וסגור מפניכם. או אולי האנשים שבו עזבו והקירות הפסיקו לחוש כמו בית.

.

זה תמיד מקום טוב לחזור אליו, ובטח בשעה שבה הקרקע נשמטת תחת הרגליים וכולנו מנסים להבין מה הופך מקום לבית. וגם נוכחים לגלות כמה גמיש המושג הזה, כמה מלא חיים, כמה מלא געגוע וצער ופחד, כמה זה לא רק קירות. כמה זה גם השכנים. ומרכך הכביסה. וזכרונות הילדות. כמה הבית הוא אולי עוד עור נוסף של עצמנו.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין