*ההדף | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 4.10.2024*
בבוקרו של יום שלישי השבוע הצטלמתי לסדרה דוקומנטרית של כאן11 על נשים וכסף. לפני הצילומים איפרו אותי, איפור קצת כבד מהרגיל, מהסוג שמיועד לטלויזיה. אז התאפרתי, התראיינתי מול המצלמה, ואחרי כמה שעות יצאתי משם.
.
את האיפור הכבד לקחתי איתי היישר לשער בית הספר שממנו אספתי את בתי, בדרך כלל ההורים מגיעים לשער בית הספר השכונתי בטרנינג, ומי שראה אותי שם, מאופרת ככה, קצת צחק ואני צחקתי איתם.
.
בצהריים היו לי צילומים לכתבה עליי במגזין נשים. אז מזל שהייתי מאופרת.
.
אחר הצהריים החלו להתרבות השמועות על התקפה צפויה מאירן, אז ביטלנו את התכניות להמשך היום - ילדה אחת היתה בדרך למסיבה, אחרת בדרך לחברה, ובמקום כל זה ארזנו תיק ללילה ונסענו לבית של אבא שלי, שיש לו מקלט טוב משלנו. הוא הרים גבה כשראה אותי נכנסת מאופרת כל כך, אבל לא היה לנו זמן לדבר.
.
באותו ערב פתחתי סדנת כתיבה חדשה בזום, ישבתי מול המסך ורק התחלתי להכיר את המשתתפות, כשהתחילו האזעקות ואני אספתי את הכלבים, ואת הילדות ואת הראל ואת אבא שלי ונכנסנו למקלט.
.
שני המטחים הראשונים היו מפחידים אבל עברו בשלום. חיבקתי את הילדות והתפללנו ודמיינו את כל ההגנות שיש עלינו. ושם, בתוך התפילות האלו, הגיע המטח השלישי ואיתו פיצוץ שמעולם לא חווינו. זה היה הפיצוץ הכי חזק ששמענו בחיינו, הכי מטלטל, הכי רועם, הכי ארוך הוא נמשך ונמשך עד שנעצר. נהדפנו אפילו בתוך המקלט, דלת הברזל נפתחה לרווחה מעצמה, ומחנק של אבק מילא את החדר.
.
מיהרנו לסגור את הדלת וישבנו שם מכווצים. זה הרגיש כאילו הבית התמוטט. הייתי משוכנעת שהיתה לנו פגיעה ישירה, פחדתי שאין תקרה לבית, שלא יהיה איך לצאת או חלילה שתפרוץ שריפה. המשכנו להתפלל וחיכינו ככה במשך עשרים דקות נוספות, על רצפת המקלט, עד שהעזנו לפתוח את הדלת.
.
וכשיצאנו, מצאנו את הבית של אבא שלי שבור לרסיסים. הפגיעה לא היתה ישירה. היא היתה חמישים מטר מהבית. וההדף ממנה הוא זה שגרם לפיצוץ הרועם הזה, לכך שכל החלונות בבית נשברו. כל הדלתות נתלשו ממקומותיהן. המשקופים נקרעו מהקירות. רעפים נפלו מהגג. שער הברזל התקפל. ואפילו הרכבים שחנו בחוץ נסדקו והתעקמו.
.
יצאתי מהמקלט מאופרת עדיין מחיי הקודמים, שהתרחשו עד לפני חצי שעה. כאילו לקחו אותי מסיפור אחר והדביקו אותי בסיפור הזה. והתחלנו לאסוף זכוכיות, כדי שנוכל בכלל לדרוך על הרצפה. נתתי לכלבים המבוהלים חטיפי קבנוס. חיבקתי את הילדות, ולא אמרתי להן שלא יקרה כלום. המשפט "אל תדאגו לא יקרה כלום" מת יחד עם פיצוץ ההדף. פילסנו דרך בתוך הבית למה שיהפוך למציאות חיינו מעתה ואילך.
.
מתישהו, מבעד לדלת הכניסה שנעקרה ממקומה, התחילו להיכנס אנשים - חברים וחברות של אח שלי הופיעו עם מטאטאים ושקים גדולים והתחילו לפנות שברים, לתלוש זכוכית שננעצו בקירות. חברה נוספת ישבה עם הילדות במקלט והרגיעה אותן במשחקים. שתי עובדות סוציאליות מהעירייה הגיעו בווסטים צהובים ושאלו מה שלומנו. במשך שעות אספנו זכוכיות מהמיטות, מהבגדים, מכלי האוכל, מכל פינה בבית בעצם. ומכיוון שבמקום שבו נפל הטיל פרצה שריפה, כל הלילה חדר ריח העשן מהחלונות ומהדלתות הפעורים אל תוך הבית.
.
מתישהו לפנות בוקר התיישבתי על כורסא בסלון, אבל בכל פעם שנעצמו לי העיניים שבתי ושמעתי את הבום הענק של הפיצוץ והתעוררתי מהזיכרון של עצמי. כל הלילה לא עצמתי עין.
.
מכיוון שהאמבטיה היתה מלאה שברי זכוכית גם לא שטפתי פנים. וכך קרה שהשכם בבוקר עמדתי בפתח הבית, מאופרת, עדיין בכבדות, כשהגיעה מהנדסת העירייה עם העוזר שלה וכמה פועלים שאטמו את הפתחים של הבית בדיקטים גדולים. "כבר מאופרת לחג?" שאל אותי אחד מהם בפליאה.
.
לא זכרתי שחג.
.
לא זכרתי כלום. לא ראיתי את עצמי במראה מאז אתמול. הגוף שלי עדיין נשא את ההדף. לא אכלתי דבר. לא ישנתי. הלב שלי הרגיש שהוא נקרע בכל פעם שחשבתי שהילדות שלי עברו את זה. ובעיקר לא האמנתי שאלה הם בכלל חיי.
.
בצהריים הגיעו שני מתנדבים של עמותת לב אחד. הם שאלו אם אנחנו זקוקים לעזרה בבישולים לחג. אולי להתארח אצל משפחה אחרת? אולי עזרה בניקיון? לא היינו צריכים כלום, אבל כמעט נפלתי על צווארם בהכרת תודה - כמו שעשיתי עם החברים שבאו לעזור והמהנדסת והפועלים והעובדות הסוציאליות - הכרת תודה על כך שלא היינו לבד ברגע הזה.
.
אחר הצהריים התחילו להגיע לוואטסאפ שלי המון הודעות של שנה טובה. עדיין לא הספקתי לספר לאיש על מה שקרה לנו ערב קודם, ואיכשהו, בעולם החיצון לנו עמדה להתחיל שנה חדשה, אנשים התלבשו יפה ולקחו סירים ונכנסו לאוטו ונסעו איכשהו לארוחות חג.
.
גם אנחנו נכנסנו לאוטו שלנו, שהשמשה שלו היתה סדוקה לכל אורכה וחיישן הרוורס לא הפסיק לצפצף גם כשנסענו קדימה. עמותת לב אחד הביאה לאבא שלי ארוחת חג שמישהו או מישהי הכינו באהבה רבה. השארנו אותו עם הפסטה, העוגות, האורז, התפוחים והדבש.
.
מעולם לא הקפדנו על חגים יותר מדי. וכולנו רצינו ממש לישון.
.
מול הבית של אבא שלי נשארה אדמה חרוכה - באמת, לא כביטוי. כל מה שצמח שם נשרף, שברי הטיל היו מפוזרים עדיין, ושכנים הלכו סביבם ונדו בראשיהם בהשתאות על כך שבתוך שכונת הבתים והרחובות הצפופים טיל של מאות קילוגרמים נפל בשטח היחיד שאין בו בית.
.
נזכרתי בתפילות שלנו. בהשגחה שדמיינו. ברגעים המצמיתים על רצפת המקלט. בתועפות האהבה שקיבלנו לאחר מכן.
.
כשהגענו הביתה נעמדתי לראשונה מול המראה. הייתי עייפה כל כך. מבולבלת כל כך. ההדף הדף אותי למשהו שלא היה לו שם. עדיין הייתי מאופרת למשעי.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, שיהיה לנו שקט ושיעברו הימים הקשים,
.
.
מיה טבת דיין
