החזרה הביתה

השבוע, לאחר חודשים ארוכים בארצות הברית, שבנו הביתה. תמיד אומרים שלא משנה לאן את נוסעת, הדרך הביתה תמיד תעבור מהר יותר מהדרך לשם. אבל אי אפשר לומר את זה על הנסיעה שהיתה לנו.  במקום שתי טיסות היא הפכה לשלוש, וכללה איחור ארוך אחד, ביטול אחד והחלפת טיסה. תוסיפו לזה טיסה פנימית בתוך אמריקה בתחילת כל המסע ותגיעו לדרך שהתארכה כמעט ארבעים שעות על פני הגלובוס.

אבל זו היתה הדרך הביתה.

במילים אחרות: יכולנו לשבת מטושטשים מעייפות ומארוחות מחוץ לזמן ולא לזכור באיזה איזור אנחנו, אבל לחשוב על המיטות שלנו, על הכלב שלנו, על המרפסת שלנו, אפילו על הרעש המצחיק של המזגן המרכזי כשהוא מתנער מהמנוחה של עצמו וחוזר לעבוד. והמחשבות האלו נתנו לנו עוד קילומטרים של נשימה ושל אורך רוח, כך שהדרך הביתה אולי לא עברה מהר יותר מהדרך לשם, אבל היתה לה את גלולת הפלא הזאת שהפכה אותה לקלה יותר ולנסבלת יותר: גלולת הפלא של החזרה למקום שלך.

היו לנו כמה וכמה בתים במהלך החודשים הלו בארצות הברית, ויצא שגרנו בשלושה חלקים שונים של סן דייגו, ובנוסף גם התארחנו למספר ימים בבתים של חברים בערים אחרות, כך שבתוך המסע הזה היו לנו גם חזרות "קטנות", למשל מבית של חברים בלוס אנג'לס לבית הזמני ששכרנו, וגם אז אמרנו  "אנחנו חוזרים הביתה", פשוט כי הבית הזמני היה יותר בית שלנו מהבית הממש זמני של החברים. אבל השבוע, כפי שהעירה הבת הקטנה שלי, חזרנו "הביתה הביתה". וכשהיא אמרה את זה היא התחילה לקפוץ בשדה התעופה מרוב שמחה, מהסוג שרק חזרה "הביתה הביתה" יכולה לעורר בך.

בשעות הארוכות של המטוסים השונים חשבתי לראשונה על כך שמתוך ארבעת סביי וסבתותי וכן סבתא רבתא שלי, רק לאחת מהן היתה האפשרות לחזור "הביתה הביתה", כי היא היתה ילידת תל אביב וכי הבית שנולדה בו גם נשאר קרוב מאוד לבית שבו לבסוף חיה כל חייה. היא יכלה להיכנס לבית ילדותה עד שהיתה בעצמה בת 60, ולאחר שהבית התרוקן מהוריה ונמכר, היא עדיין יכלה לעבור לידו בדרך מהסופר, להתבונן בשיח עם הפרחים האדומים ששתלה כילדה, ללטף את השער, לדמיין את עצמה בת הארבע פוסעת בשביל.

אבל שאר הסבים והסבתות שלי לא יכלו לחזור "הביתה הביתה". הבתים שלהם היו בארצות אחרות, חלקם נשרפו או נלקחו על ידי אחרים, הם גורשו מהבתים הללו, הם לא רצו לחזור לארצות הללו אפילו לביקור. רק אחד מהם עשה בתום המלחמה את הדרך הארוכה ממקום מחבואו בטשקנט ועד לבית בפולין, למרות שזה היה מסוכן מאוד, למרות שהוא ידע שאיש לא נשאר. גם כי רצה להוציא משם תמונה משפחתית שהטמין בין קורות הרצפה, וגם כי רצה פעם אחת אחרונה בחיים להרגיש את תחושת החזרה הביתה. לסבים וסבתות האחרים שלי לא היה גם את זה.

מכיוון שאנחנו במלחמה עכשיו, האפשרות לחזור "הביתה הביתה" נראתה לי הפעם קדושה יותר מתמיד. שברירית יותר מתמיד. בהולה יותר מתמיד. מפחידה יותר מתמיד. הכרחית יותר מתמיד. היא היתה משוללת כל היגיון, כי מי נוסע למדינה קטנטנה עם אזהרת מסע חמורה עליה, ומצד שני, היתה בה את התנועה הזאת של סבא שלי שצא למסע המסוכן בסוף המלחמה, – מעין תביעה מהחיים לתת לנו את זה, את המסע הביתה הביתה. ואת מה שזה עושה לנפש ולגוף שלך.

מה זה עושה לנפש ולגוף שלך? אני חושבת על הריקוד של הבת שלי בשדה התעופה. על העליצות המאוד מסוימת הזאת שחזרה הביתה עושה לך. אמנם יש דברים נוספים בחיים שיכולים לגרום לך לרקוד מרוב שמחה, אבל הריקוד הזה של החזרה הביתה עומד בפני עצמו, אין דומה לו.

ואני נזכרת בתחושה שחשתי מגיל צעיר בכל פעם שחזרתי לבית סבתי בקיבוץ, איך כל האיברים שלי היו מיישבים במקומם. כאילו הם זזו או התכווצו כשהייתי רחוקה משם, אבל כבר בדרך אליה הם הרשו לעצמם להתרחב שוב. זו היתה הרגשה ממש פיזית.

אולי בגלל זה אנחנו ישנים הכי טוב בבית. אוכלים הכי טוב בבית. אולי זה באמת משהו באיברים?

כל זה כמובן אם יש לך בית, ואם הבית הזה טוב ומיטיב איתך. למרבית הסבים והסבתות שלי לא היה בית כזה, היו להם פינות נעימות בארץ, אבל אני לא בטוחה שהם חשו את הריקוד הפנימי הזה בכל פעם שחזרו אליהן. בעצם, אני לא יודעת אם האיברים שלהם אי פעם התרחבו בקרבם שוב, אחרי שנפלטו מהבתים שלהם ההם, המקוריים.

אם פליטים ואם פליטות היו נחלת העבר, הסיפור הזה היה אולי מסתיים אצלי באנחה ארוכה. אבל השבוע חזרתי לארץ שלי שמאות אלפי אנשים בה מפונים מהבתים שלהם, ואחרים בה כלואים במנהרות איומות, ובזמן שהרגשתי את האיברים שלי מתיישבים במקומם תהיתי אם אני יכולה בכלל להבין כמה זה כואב בגוף כשאת מחכה לרקוד את הריקוד הפנימי של החזרה הביתה אבל הריקוד הזה נדחה ונדחה. כמה זה כואב כשהאיברים שלך מתכווצים, אבל שום התרחבות לא נראית באופק. כמה זה כואב כשזה בכלל לא בידייך -  לחלקם אין יותר בית לחזור אליו. לחלקם יש בית ואין תאריך חזרה.

השבוע חזרתי הביתה. רקדתי ריקוד פנימי. נשכבתי על הגב על המיטה שלי. הודיתי לאלוהים, ליקום, לחיים, שאיפשרו לי את זה. בתוך החזרה שלי החזקתי את האין חזרה של הדורות הקודמים. את התלישות של המוני מפונים ועקורים וחטופים מהדור שלי עכשיו. ושלחתי לכולם בלב שלי ברכה שקטה. לשורדי המנהרות ולמי שמתגוררים במלונות זמניים, בדירות, מתארחים בקיבוצים, חיים מתוך תיק, מאלתרים במטבח לא שלהם, מנסים להיזכר מי הם בתוך התנועות הלא מוכרות, למצוא פינה לעצמם שהיא לא רק תקרה מעל הראש, אלא פינה לנפש ולאיברים.

אני מקדישה לכם ולכן את הטור הזה. שולחת לכם אהבה וכוחות. במידה רבה עד שלא תחזרו  - מי מכם מהמנהרות אלינו ומי מכם מהבתים הזמניים לבתים שלכם – אף אחד מאיתנו לא יחזור באמת "הביתה הביתה".

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין