*הפתק לבית הספר | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 30.8.2024*
הימים האחרונים של החופש הגדול תמיד משיבים אליי את העבר – כאילו העבר לא עבר. לא משנה בת כמה אני, בסוף אוגוסט אני תמיד עוד רגע חוזרת לבית ספר. שוב אני בודדה. בלי חברות וחברים. לא מצליחה לגמרי להבין איך עושים את זה, כלומר, איך להשתייך. איך לצחוק מהבדיחות האלה, איך למצוא את עצמי מוזמנת לאן שכולם, איך להתעניין בשיחות שמדברים, מה ללבוש. החופש הגדול תמיד היה חופש מכל אלו, אבל מדי שנה בסוף אוגוסט הרגשות הללו נערמים מחדש.
.
מה הפלא שבכל שנה בימים הלו של אוגוסט אני שבה לשירה של אנה הרמן, "1 בספטמבר"?
.
1 בספטמבר / אנה הרמן
עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.
.
אני קוראת וממלמלת לעצמי, הכל בסדר, הכל בסדר. ומצד שני הכל לא בסדר. המצב הנוכחי לא בסדר, וכשאת אמא ששולחת ילדות לבית ספר, והעבר של עצמך מתדפק על הדלת, עולים מיד כל הפחדים שיש לך עליהן: מה אם גם הן יהיו בודדות כמוך? מה אם גם תחתיהן השנים האלו נפערות כמו בור? ובכלל, איך את שולחת אותן בחיוך מאולץ למקום שלך עצמך היה בו כל כך רע?
.
והתשובה לאלה הזאת מגיעה מהזכרונות האחרים שעולים בי מדי שנה בסוף אוגוסט.
.
כי מול הבדידות שהיתה מנת חלקי בשנים הארוכות של בית הספר, תמיד היה לי בתיק פתק מקופל, בכתב היד של אמי: "למורה שלום, אני מאשרת למיה לצאת הביתה לפני סוף היום. אנא החזירי לה את הפתק". הפתק הזה היה ההצלה שלי. עם השנים הוא נהיה מהוה, ומקומט קצת משימוש ומכפות הידיים של מורות שפתחו, קראו וקיפלו שוב. אבל זה לא היה משנה. הוא נשאר פתח המילוט שלי. ויותר מכך: במילים קצרות על דף קטן, היה מקופל בו כל הגב שאמא שלי נתנה לי בעולם.
.
.
את הגב הזה סחבתי בתוך הילקוט. היום אני חושבת כמה מעט מילים נדרשו לאמא שלי כדי לומר: אני סומכת עלייך ועל שיקול הדעת שלך. כדי לומר: אני רואה את המצוקה שלך, והנה פיתרון. וכדי תמיד לשים אותי לפני המורים, כלומר להשאיר בידיים שלי, או בילקוט שלי, את הכוח להחליט. בפתק נצחי. שימשיך משנה לשנה כל עוד אצטרך אותו.
.
בכל סוף אוגוסט אני מתכווצת מפתיחת שנת הלימודים ואז מתרחבת מזיכרון הפתק של אמי.
.
ואם פתחתי בשיר של אנה הרמן, הרי שמהצד השני נמצא השיר של אביטל הררי, "אישור לבית הספר":
.
אישור לבית הספר / אביטל הררי
הַּמֹורה, שָלֹום
מִיכָאֵלֹ לא יַּגִיעַ הַּיֹום לבֵית הַּספֶר.
ֹלא לאּ כִי הּוא לא מַרְּגִיש טֹוב-
זֶה הַּסְתָו הַּמַּכה בַחַּלֹון
הַּנֹושֵר מִן הָעֵצִיםַ בּגַן,
אֵּלּו עֲלֵי הַּזָהָב הֶעָפִים עִם הָרּוחַ ,
זֶה ילְּדִי הַּצעִיר
וְחּושָיו הָעֵרִים.
עִּמְָך הַּסְלִיחָה,
אִּמָא
.
אני חושבת הרבה וגם כותבת הרבה על כמה קשה להיות אמא בשנה הזאת. קשה לומר לילדייך לא לפחד כשאת מפחדת. קשה להבטיח להם שהם שמורים כשאת לא מרגישה שמורה בעצמך. קשה לעשות להם מפת דרכים של המציאות כשאת בעצמך שרויה בערפל. ומצד שני: כמה קל להיות האמא הזאת שמניחה פתק בתיק.
.
פתק לא דורש שתביני ושתדעי או שלא תפחדי.
.
הוא דורש פשוט לראות את הילד או הילדה שלך. ולכתוב את זה. כי הפתק הזה מיועד כביכול למורה אבל הוא בעצם מסר סודי לילדה שלך. כמו גם לילדה שהיית: יש לך גב ממני. ובבקשה שיחזירו לך את הפתק הזה לפעם הבאה שתצטרכי לקרוא את זה: יש לך גב ממני.
.
וזה מכיר לי שלוש שורות יפות משירו של יהודה עמיחי "מכתב המלצה":
.
"זאת לא צלקת, שאת חשה מתחת לחולצתי.
זה מכתב המלצה מקופל מאוד של אבי.
'הוא, בכל זאת, ילד טוב ומלא אהבה'."
.
השורות האלה עושות לי בכל פעם צמרמורת מחדש.
.
בכל אופן, מדי סוף אוגוסט כשהילדה שהייתי מתכווצת, האמא שאני עכשיו נזכרת שיש פה הזדמנות, ואני מכינה לילדותי פתקים. כל אחת והפתק שהיא צריכה, שתצטרך אולי להציג למורה. מדי סוף אוגוסט אני נזכרת שלבדידות יש צד שני, והוא אהבה. ושאהבה לא דורשת מעשים עצומים. כלומר, גם מילים קטנות הופכות להיות מעשה עצום, כשמדובר באהבה של אמא.
.
אני חושבת היום על הפתקים המקופלים מאוד - מזמן אין לי את הדפים ההם, אבל כמו בשירו של יהודה עמיחי, אני נושאת אותם איתי. הפתק מאמא שלי. מכתב אחד שסבתי כתבה לי. ברכה שאבי כתב לי לבת המצווה. ונוספו להם משפטי אהבה או הקדשה שניתנו לי פה ושם בחיים ושנשארו איתי הרבה אחרי שהדפים עצמם נעלמו.
.
כשאני עצובה אני פותחת אותם בלבי. כשאני בודדה. כשסוף החופש הגדול מגיע. כשאני צריכה לומר לעצמי הכל בסדר. כשמלחמה ופחד. כשאני אמא. ואפילו כשאני נזכרת לרשום לעצמי מטאפורית פתקים כאלו - הרשאות לצאת מוקדם, או לאחר, או להפסיד משהו, או סתם לא להגיע ולהיעלם ולהיות עם עצמי.
.
אז זו התזכורת שהביא אליי השבוע הזה: שנזכור לפתוח את הפתקים שציידו אותנו בהם. שלא נשכח לכתוב פתקים לילדינו וגם לעצמנו.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט ושנת לימודים מוצלחת,
.
.
מיה טבת דיין
