השבוע, במפגש עם קהל שערכתי במנהטן, נזכרתי איך באוקטובר, כשהיינו בסן דייגו, ובתוך ההלם של כל מה שבבת אחת קרה, קיבלתי בוקר אחד הודעה במסנג'ר, ומישהי שמעולם לא שמעתי את שמה כתבה לי: קראתי את המאמרים שלך על האנטישמיות, קוראים לי לורה, אני מאריזונה, והגעתי לסן דייגו להביא לך משהו. היא שאלה איפה אנחנו מתגוררים. זה היה קצת מוזר, ובמיוחד בימים שבהם התהפך על כולנו העולם, ולכן מיד נכנסתי לפרופיל שלה בפייסבוק, לוודא שהיא לא איזה בוט שעובד עלי, במקרה הטוב, או חלילה האויב במסווה של לורה, במקרה הרע. אבל היא היתה לגמרי אישה אמיתית.
.
היא היתה בלונדינית. היא היתה בנישואים שניים. היו לה שני בנים מתבגרים שכבר היו גבוהים ממנה. היא עשתה יוגה. היא נסעה כל שבועיים עם בעלה הרופא לסן דייגו, בענייני עבודה. היא היתה שזופה. היו לה כמה תמונות על סיפונה של יאכטה. תמונה אחת ממשחק כדורגל של הבן שלה. עוד תמונה של שולחן ערוך באיזה אירוע. היא חייכה בכל התמונות שלה. תמיד. והיא הכינה לי קציצות. כן, מה שאתן שומעות, היא עמדה באריזונה והכינה לי קציצות ואז שמה אותן בקופסה, כמו הקציצות שסבתא שלי היתה מכינה ונותנת לנו בקופסאות. היא אמרה שהיא עשתה את זה כדי שלא נרגיש לבד. ואז היא הביאה אותן כל הדרך לסן דייגו.
.
היא צדקה. זה באמת גרם לנו לא להרגיש לבד. זה גרם לי להרגיש שסבתא שלי שומרת עלינו. זה הרגיש לי כמו קריצה מהשמיים. והמחשבה על אישה עם חיים מלאים ועסוקים, שקראה מאמרים שלי באנגלית ועשתה את האוכל הזה ואז את כל הדרך הזאת – זה היה מעשה מטורף כל כך שהוא היה גדול יותר מכל בדידות שהרגשנו. זה הביס את הבדידות. היא הרגישה אותי.
.
השבוע במפגש במנהטן סיפרתי על זה, איך ברגע אחד נוצרה ברית שקופה, קטנה, ביני לבין אישה זרה לי לחלוטין, שידעה בדיוק מה אני צריכה באותו רגע. ידעה את השפה של הקציצות ושל האהבה, אם תרצו. קשר, שגדלתי עליו. אולי גם היא גדלה עליו. אולי זה בכלל לא משהו יהודי, אבל באותו רגע זה הרגיש ממש יהודי והנה, הקציצות האלו שנאכלו מזמן, עדיין נמצאות איתי. וגם לורה, מפעם לפעם, מהבהבת לי בפייסבוק לשלום.
.
חשבתי הרבה השבוע על השפה שכולנו מבינות. זאת שלא צריך בה מילים כדי להסביר מה עובר עלינו. זאת שצריך בה בעיקר הקשבה. והנה, גם השבוע במנהטן, עשיתי את מה שעשיתי במפגשים אחרים שערכתי לאורך השנה, עם קהל של ישראלים ועם קהלים של יהודים אמריקאים, גם כאן אמרתי את המשפט: "אתן יודעות על מה אני מדברת?" וכולן הנהנו וידעו. עוד לפני שדיברתי. כי השפה שכולנו מבינות (וגם מבינים) לא תלויה בכלל במילים.
.
נדמה לי שמאז ה 7.10, השפה הזאת אפילו יותר ברורה, השפה הזאת, וכל מה שהיא עשויה ממנו: חוויות, רגשות, תהומות. הלם, אהבה וצער.
.
לכן, בהרצאה שאיתה פתחתי את הביקור הזה בארצות הברית, הופעתי בפני ארגון פמיניסטי שהזמין אותי, והחלטתי לדבר על הבכי. סיפרתי להן איך במטוס בדרך לניו יורק בכיתי בהמראה יחד עם כל התינוקות שבכו מסביבי. הרגשתי שהגוף שלי ממש נקרע מהילדות שלי שנשארות בארץ. וגם פחדתי. וגם התגעגעתי. וגם אני לא רגילה לנסוע בלעדיהן. וגם אני שונאת פרידות. שאלתי מה היה קורה אם היינו נותנים מקום לבכי הזה במקומות שהיום אין לו מקום?
.
למשל בממשלה. בוועדות שמחליטות על החיים שלנו. בקבינט. באולפני הטלויזיה. איך היה נראה עולם שבו הבכי היה חלק מהאופן שבו החלטות מתקבלות? עולם שבישיבות הכי חשובות אפשר היה למחות דמעה ולהביא אל השולחן את העצב, הדאגה והצער. ממש כפי שאנחנו מביאות אותם אל השולחן המטאפורי של ההחלטות הפרטיות בחיים שלנו.
.
הבכי שלי במטוס הזכיר לי מי אני, מה חשוב לי, מה קשה לי, ושאני רוצה כמה שאוכל תמיד לנסוע עם הילדות שלי ועם האהוב שלי, אבא שלהן. איך היה נראה העולם אם התזכורת הזו, האנושית, של מי אנחנו, לא היתה מושתקת במשפטים כמו "מה אתה בוכה כמו ילדה קטנה"? אם היינו נותנים לילדה הקטנה להפוך לאמא גדולה ולהביא את הבכי שלה למקומות המכריעים?
.
בכל מקרה אני מספרת את זה כי הקהל בכה מולי. וכי גם בכי הוא שפה שלא צריכה מילים. כמו הגעגוע של כולנו באותו רגע לילדינו הפרטיים – גם הגעגוע לא צריך מילים. כמו הדאגה והמחשבות המפחידות על המצב – גם הן לא צריכות מילים.
.
בסוף ההרצאה האחרונה שלי, רגע לפני שארזתי ועליתי על המטוס הביתה, ניגשה אליי איילה והניחה ביד שלי טבעת שהיא קנתה לי, עם מגן דוד, שגם בה היתה ברית, וזקיפות ואומץ – שלא צריכות מילים, וכשענדתי אותה על האצבע, חשבתי לעצמי איך בשבוע שבו פגשתי כל כך הרבה קהל ודיברתי כל כך הרבה, ההתרחשויות הגדולות ביותר היו דווקא בשפה הזאת שכולנו מבינים ומבינות. השפה שבאמת קושרת בינינו. אמא לאמא. אישה לאישה. אדם לאדם.
.
השפה של קרבת הלב. של בכי וקציצות וטבעות. שבימים האלה מחזקת אותי יותר מכל דבר אחר.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
.
.
מיה טבת דיין
