זה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים להעניק זה לזה

1.

ביום שישי ערכנו אזכרה לאמא שלי. זה תמיד קצת משונה כי לא באמת ברור לנו מה לעשות שם. אף אחד מאיתנו לא נמנה על אלו שמדברים באזכרות ושוטחים בפני המת ואורחיו את סיכום השנה שהיתה. אז אנחנו שותלים שני עציצים. מצלמים את המציבה כאילו היא משתנה משנה לשנה, משוטטים לפגוש עוד מצבות מוכרות בבית העלמין של כנרת וממשיכים משם.

2.

פעם היה מי שיישא דברים על הקבר. זה היה סבא יענקל׳ה, שבכלל היה סבא של בני הדודים שלי, לא באמת שלי. הוא היה מצחיק אותנו, מרגש אותנו, זוכר אנקדוטות שקשורות לאמא שלי. אבל כבר יותר משנתיים שגם הוא בעצמו קבור במרחק כמה שורות ממנה, ועל המצבה שלו מצויר חצב גבוה. לכן אולי לא צריך לקרוא למה שאנחנו עושים אזכרה, אבל מה שלא יהיה הכינוי של זה, בסוף כולנו יושבים יחד על הדשא מול הכנרת במשך כמה שעות, ובטוח שאמא שלי היתה אוהבת את זה.

3.

בכל אופן, ביום שישי כשעמדנו לצאת בחזרה לעיר ניגשה אלינו סבתא עדה, אלמנתו של יענק׳לה, ואמרה שיש לה משהו לילדות. היא תמיד נותנת משהו לילדות. תיקי ג׳ינס שהיא תופרת במתפרה של הקיבוץ, תחפושות לפורים, כובעים סרוגים לחורף. אבל הפעם היא נעמדה עם קופסה ענקית ביד אחת ושקית ניילון צהובה בשנייה. היא אמרה שבקופסה יש מכונת תפירה אמיתית. שהיא שמרה אותה לילדות כל החודשים מאז שהגענו לארץ ולא מצאנו זמן לביקור. על הקופסה היו מודבקים פתקים בכתב ידה ״להחזיק מהתחתית!!!״. ככה, עם שלושה סימני קריאה גדולים.

4.

כל הדרך לתל אביב הקופסא שכבה בבגאז׳ וכשהגענו הביתה הרמנו אותה מהתחתית, עלינו במדרגות ופתחנו אותה. באמת היתה בה מכונת תפירה אמיתית. כזאת שהילדות חולמות לקבל כבר שנים, רק שמעולם לא היה לנו בית קבוע מספיק לדברים כאלה. היא עמדה שם, עם כל בתי החוטים המבריקים שלה והמחט. ואז נזכרנו בשקית הצהובה. וכשפתחנו אותה חיכו בתוכה המון בדים, מספריים, חוטים ואפילו קופסה סגורה מפלסטיק שהיתה פעם קופסת גלידה ושעכשיו נערמו בתוכה רוכסנים, מלמלות וכפתורים. גם עליה היה פתק בכתב ידה של סבתא עדה: ״כל האביזרים. מה שתופרת צריכה. כולל הרבה מספריים וחוטים. בהצלחה״. ככה היא כתבה שם. בעט. בכתב יד. על פתק מודבק עם נייר דבק על קופסה של גלידה.

5.

זו היתה מתנה שכולה נאספה מחפצים שהיו קיימים פה ושם, כלום לא נקנה חדש בחנות, אל הכל נאסף בתשומת לב וזה היה הדבר הכי יפה בעולם. הילדות קפצו בחדר מרוב שמחה והתחילו לתכנן מה יכינו ולחלק ביניהן את השלל. ואז הן קראו את הפתק ״כל מה שתופרת צריכה״ ולפני שאפילו תפרו משהו הן כבר היו ״תופרת״. ואז הן מצאו את הפתק השני ״באהבה מסבתא עדה״ ומיד הן היו אהובות והיתה להן עוד סבתא. כי פתקים עושים דברים כאלה. וכי זה לא ייאמן. אישה אחת בת שמונים ושלוש ישבה בקיבוץ כנרת וחשבה עליהן וארזה ואספה ותכננה וכתבה פתקים בכתב היד שלה והדביקה בנייר דבק והמתינה חודשים עד שהעניקה להן את המתנה הכי יפה שאפשר לתת: המתנה של היות חשובות ואהובות.

6.

אני אוהבת את המילה "חשוב". המשמעות המילולית הפשוטה שלה היא שמישהו חושב עליך. ומהבחינה הזאת מספיק שמישהו אחת יחשוב עלייך כדי שתהיי חשובה. את לא באמת צריכה שעולם ומלואו יעסוק בך. ומצד שני, מספיקה מכונת תפירה אחת כדי שתחושי הכי חשובה בעולם. בסוף, זה הרי אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים להעניק זה לזה. מחשבה אמיתית. כזאת שתהפוך את מי שאנחנו אוהבים לאחד שחשבו עליו. ל"חשוב".

7.

למחרת קראנו לסבא רוני, אבא של הראל. פעם היה לו מפעל תפירה גדול ועכשיו הוא ישב עם הנכדות שלו אחר צהריים שלם ולימד אותן לתפור במכונה שלהן, ובערב הן כבר אחזו כרית חדשה אחת ונרתיק לעטים. אבל יותר מזה היו להן סבים וסבתות. חלקם ביולוגיים שלהן. חלקם לא. חלקם בכלל לא בין החיים. אבל זה לא היה משנה. היו להן סבתות וסבים ומכונת תפירה והן היו אהובות וחשובות בעולם הזה. כמה זה לא מובן מאליו. כמה זה מפליא וגודש את הלב כשזה פתאום קורה. כשלמישהו כל כך איכפת. ואיזה נס בעצם קרה לנו באזכרה הזאת.