*ימים בסליחה ובחסד | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 3.1.2025*
השבוע עמדתי לראשונה בחיי על הבמה בכיכר רבין ונשאתי דברים. עד היום תמיד סירבתי לנאום בהפגנות כי סיסמאות ונחרצות ולבחור צד מובהק אחד של הדברים – כל זה לא המרחב שלי. אם אני נחרצת זה בכך שהמצב מורכב, מלא רבדים, ורוב הזמן סותר את עצמו. שלהיות אדם זה להיות מלא בסתירות פנימיות. והמחשבה הזאת לא מתאימה לאף שלט.
.
אבל השבוע הוזמנתי לדבר בהפגנה של אימהות וחשבתי לעצמי שככה אני דווקא מוכנה לעמוד על הבמה: כאמא. מהסיבה הפשוטה שאימהות לא מקבלות במות. לא אימהות ולא עבודת האימהות ולא העמדה הפוליטית או הכלכלית של אימהות ולא הכוח שלהן. וכשאני כותבת את המשפט האחרון על פוליטיקה, כלכלה וכח בנשימה אחת עם אימהות אפילו לי זה עדיין מרגיש שונה ומוזר. אנחנו אוהבים את האימהות שלנו עם מחשבה נחרצת, אבל רק בכל מה שקשור למתכונים ולעגלות.
.
רק שמי שקוראת אותי כאן או ברשתות או מי שקראה את "פמיניזם כי שלימדתי את בנותיי" מכירה כבר את הטענה שאני שבה ומשמיעה שוב ושוב על כך שבלי אימהות אין משק ואין פוליטיקה ואין כלום בעצם, גם לא מלחמה וניצחון, הבית הוא חלק מהתל"ג ולכן אימהות יכולות להחליט אם לתמוך או לא לתמוך בדברים שמתרחשים במדינה. אם לאפשר או לא לאפשר אותם.
.
תכננתי לעלות על הבמה בכיכר כדי לומר את זה – שלאימהות יש כוח. שיתחילו להתנהל מתוך הכוח הזה, ילכו לקלפי מתוך הכוח הזה. כל אמא והדיעה שלה, המחשבה שלה, העיקר להתנהל מתוך הבנת הכוח הזה.
.
בנוסף תכננתי לדבר על המלחמה. על כך שאני לא מצליחה להיות אמא טובה מאז המלחמה. החוזה האימהי הופר, ואולי יש פתרונות יצירתיים אחרים למצב. כאמא אני אשמח לאפשר אותם, וגם אשמח שאימהות ישבו בשולחן קבלת ההחלטות, בקבינט, במו"מ לשחרור החטופים, במטכ"ל. מקומות שמשום מה עד היום לא מצאו לנכון להושיב בהם אימהות.
.
ולכן הכנתי נאום קצר של ארבע דקות. אבל כשהגעתי לכיכר גיליתי שבשל טעות של העירייה הוצבה שם במה נוספת ולצד במת האימהות הוקמה גם במה של חנוכיות. על הבמה השנייה עמדו כמה גברים חרדים והם העלו אליה ילדים קטנטנים שבירכו על הנרות. אם הבנתי נכון הם ביקשו להדליק מאה חנוכיות למאה חטופים. אבל אולי אני טועה, אולי זו היתה חנוכיה אחת גדולה.
.
בכל מקרה זה לקח זמן. אולי הם גם חרגו מהזמן שהוקצב שלהם, אני לא יודעת. אני רק יודעת שיצא שהקהל של הפגנת האימהות והקהל של החנוכיות עמדו יחד בכיכר, אלו חיכו שאלו יסיימו ומתישהו פקעה הסבלנות של קהל האימהות וכמה מהן תפסו את המיקרופון.
.
וכך קרה שאלו קראו משפט על אלוהים ואלו צעקו להם אין אלוהים. אלו אמרו ניסים ואלו צעקו אין ניסים. וכולם התכוונו לזה מעומק לבם! אימהות שכולות במיקרופון אחד וילדים וחנוכיות במיקרופון השני, כולם בהגברה של הרמקולים העצומים בכיכר, ודבר לא עמד להסתיים - לא מאה החנוכיות וכמובן שלא השכול והצער.
.
זה היה מחריש אזניים, זה החריש גם את הלב. וזה היה איום ונורא כמו להיות בתוך פצע פתוח.
.
בלבי קיוויתי שמישהי תיקח את המיקרופון על במת האימהות ותצטרף בשירה ובהדלקת נרות לבמה השנייה ושכל קהל האימהות ישירו ביחד. ולאחר מכן, קיוויתי, הקהל של הדלקת הנרות יעשה חצי הסבה ויעמוד ויאזין ביראת קודש לאימהות השכולות שהדליקו לפידים על הבמה השנייה.
.
זה לא קרה. אחרי דקות ארוכות של צעקות הדדיות הסתיימה הדלקת הנרות על במה אחת וטקס האימהות התחיל על הבמה האחרת, ולפי התכניה פתחה אותו זמרת מהעוטף ששרה "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?" כל זה בשעה שאנשי הבמה השנייה קיפלו את החנוכיות והאימהות לקחו את ילדיהן הרכים שהתחילו לרוץ ולברוח בכיכר והן צעקו להן לחזור. הן לא האזינו לשיר על הבמה כפי שקהל האימהות לא האזין להדלקת החנוכיות שלהן.
.
וזה היה רגע שובר לב. הוא היה הפוך מכל מה שאני מנסה לעשות בשנים האחרונות – הפוך מכל ערבי הלימוד המשותפים שערכתי עם הרבנית ימימה מזרחי, ועם הרב אלחנן ניר ועם הרב בני לאו. הפוך מכל מה שאני כותבת פה משבוע לשבוע. הפוך מאהבת לרעך כמוך, ובעיקר הפוך מהדבר שלשמו התכנסנו שם: הפסקת המלחמה. בלי אהבת ישראל ובלי אהבת אימהות, זו היתה מלחמה.
.
ולרגע חשבתי לא לעלות על הבמה בכלל. אבל עליתי, ולפני שהתחלתי, אמרתי שאני שולחת אהבה לאנשי הבמה השנייה, לחנוכיות שלהם, שהם לא האויבים שלי ושכל עוד יש מלחמה בינינו נישאר כולנו בתדר של מלחמה, וכך שום מלחמה מבחוץ לא תחדל.
.
אני מקווה שמישהו משתי הבמות שמע את זה. הרגיש את זה. שמישהו יפסיק להילחם בזכותי. איך אחרת תיגמר המלחמה אם לא נחליף תחנה ברדיו ונעבור לתחנה של לא מלחמה, כלומר כבר עכשיו, על החניה הבאה, או על המקום בתור, או על מי תופס את הבמה.
.
לסרב למלחמה זה לא דבר שקורה על במות. זה אומר לסרב לכל מלחמה שמגיעה לפתחך בכל רגע של היום. זו החלטה נחושה ויומיומית לא להיות במלחמה עם העולם. זה להבין שמלחמות לא קורות לך. מלחמה זה משהו שאת מסכימה איתו.
או לא.
.
אז אני מסיימת עם מילות השיר של לאה גולדברג, שמנסה לומר את הדברים האלה דרך הגוף, איך זה מרגיש בגוף כשלא חיים מתוך מלחמה. ואני מקדישה אותו כתפילה וכאימון עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
.
האמנם / לאה גולדברג
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, בתדר של שלום, ושנחיה מתוך שלום,
.
*מיה טבת דיין*
