*כמה שוקל שוקולד פרה?| מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 9.5.2025*
מישהי כתבה השבוע שהיא שקלה חבילת שוקולד פרה. זה לא משהו שהיא עושה בדרך כלל, פשוט השוקולד נראה לה דק מהרגיל, ולכן היא שקלה אותו במשקל הביתי ולחרדתה גילתה שהחפיסה שאמורה לשקול 100 גרם מראה על צג המשקל שלה רק 88. היא צילמה והעלתה לרשת.
.
התגובות הגיעו בהמוניהן. "איך חברות מעיזות לרמות צרכנים?", "מעכשיו שוקלים את כל המוצרים!", וגם, "שימו לב למוצר הזה והזה שגם הוא ירד במשקל". בינתיים קוראים וקוראות אחרים הוציאו מהארון שלהם את שוקולד פרה האהוב ושקלו. הוא שקל 100 גרם כמובטח. לפעמים 105 גרם. מישהי שעובדת במפעל אריזות מזון הסבירה שהחברות הגדולות לא מרמות, וההוראה היא תמיד לעגל למעלה לטובת הלקוח. בתגובה האשימו אותה שהיא פרופיל מזויף. לא עזר כלום, התגובות לפוסט הזה לא הסכימו להירגע.
.
בינתיים, ככל שקראתי אותן, הלכתי והתעצבתי על עצמי. על כך שבכלל לא הופתעתי שעובדים עלינו, ועל כך שודווקא הופתעתי כשהבנתי שהמשקל הביתי של הכותבת לא תקין, השוקולד *כן* שוקל כפי שהוא אמור לשקול. זה מה שהפתיע אותי. זה שההבטחה על האריזה מתקיימת.
.
אחר כך התחילו להגיע תגובות שלא היה בהן כעס, אלא רק השלמה שקטה. הן נשמעו בערך כך: "ככה זה במדינה שלנו. החברות מרמות אותך, החנויות מרמות אותך, הממשלה מרמה, הטלויזיה מרמה, מה ההפתעה שגם השוקולד מרמה?"
.
וכאמור, אין שום בעיה עם השוקולד.
.
אבל יש בעיה אחרת, גדולה בהרבה משוקולד. הבנתי שמרוב שאני לא יודעת למי להאמין, אני באופן גורף לא מאמינה יותר כמעט לאיש. לשום כותרת. שום סיקור. שום נאום. שום מוצר.
.
נזכרתי שכשעברנו לקנדה השתגענו מזה שכולם מאמינים לכולם. המורה האמינה לכל התירוצים של הילדות. החנויות האמינו לכל מי שהחזיר מוצר. ואנחנו אמרנו זה לא יכול להיות, הרי זה כר פורה לרמאויות. ואז מהר מאוד גם אנחנו נמסנו לתוך האמון הזה. אולי כי, למזלנו, איש לא ניסה לרמות אותנו שם. ואולי כי, אם להודות על האמת, זה היה ממש ממש נעים.
.
שמעו למשל את הסיפור הזה. פעם עצר אותי שוטר על נהיגה במהירות מופרזת בכביש הקטן מסביב ליער. המהירות המופרזת היתה 50 קמ"ש, המהירות המותרת היתה 35. הוא העלה באייפד את הנתונים שלי: זאת היתה הפעם השלישית שנעצרתי על מהירות איטית-מופרזת כזאת. למרות זאת, כשהוא ניגש אלי, התנצלתי והבטחתי לו שזאת פעם ראשונה שלי וזה לעולם לא יחזור! זה היה מטופש ממש, ובכל זאת עשיתי את זה. בתגובה, השוטר כיווץ את הגבות ואמר, משונה, משום מה מופיע אצלי שזאת הפעם השלישית שאת מבצעת את אותה עבירה. בטח יש לי בעיה במחשב. סעי לשלום.
.
מאז, חברים ישראלים שלי תמיד צחקו כמה השוטר הזה תמים. הם שאלו: איך תיראה המדינה אם נשחרר את כל עברייני התנועה שלנו כפי שהוא עשה? אבל לי באותו רגע, אחרי שהשוטר חזר לניידת שלו, ממש התכווץ הלב. זה שהוא האמין לי ולא למחשב שלו ייסר אותי כל כך, שלאחר מכן לא עברתי יותר על המהירות המותרת.
.
אני מספרת את זה לא כי קנדה היא גן עדן של אמון ואמירת אמת. אלא כדי לספר ששם הצטרפתי לציבור שלם שבוחר לחיות באמון ובסוג של תמימות. ואילו השבוע גיליתי כמה התרחקתי מהבחירה הזאת מאז שאני בישראל. מתישהו, בלי לשים לב, בחרתי להאמין שעובדים עליי. או, במילים אחרות, בחרתי בלי הרף לחשוד.
.
איך זה קרה לי? האם כל "יועצי התקשורת" למיניהם, אלופי הספינים ושאר השקרנים שמנהלים אותנו בארץ, בעולם, הצליחו לנצח אותי? להפוך אותי למי שחושדת אפילו בחבילת שוקולד? המחשבה הזאת העציבה אותי ממש.
.
ואז עליתי על טיסה מאתונה לתל אביב, שעות ספורות לאחר תקיפת נמל התעופה בצנעה. כל האיומים בחדשות הופנו היישר אל עבר נמל התעופה שלנו, וזה היה מפחיד ממש. ורגע לפני הטיסה עוד הסתמסתי עם חברה שהיא השותפה שלי לחשדנות: איזו הצגה עושים לנו? וגם מה *באמת* קורה עם החטופים? מה *באמת* מתרחש בעזה? מה *באמת* קורה עם טקסי הפגיעות המיניות? מי *באמת* משרת את מי ולמה?
.
ואז עליתי לטיסה.
.
ובטיסה נעמדו במעבר שלידי כמה נשים אנרגטיות בנות שישים שבמשך שעתיים וחצי דיברו על הקניות שהן עשו בזארה, על הטיול שלהן באיזה כפר יווני, שוב על הטייצים של זארה, השוו מחירי סלט יווני. הקדישו לפחות חצי שעה לנעליים מכל מיני סוגים. בימים כתיקונם הייתי עלולה להשתגע משיחה כזאת. אבל על הטיסה הזאת, כשפחדנו מטילים בזמן הנחיתה, וכששוב חשדתי בכולם ובהכל, גיליתי שכל מה שאני רוצה זה שהן ימשיכו וימשיכו עם הסיפורים שלהן.
.
איכשהו דווקא השיחה הקצת מפונקת, הלא ממש רלוונטית, בענייני יומיום שקשורים לימים אחרים, דווקא היא הרגיעה אותי. כי היה ברור שבשונה ממני, לא עולה על דעתן לחשוש מהמצב, מהנחיתה, ממה יהיה. פחד לא היה ברדיוס שלהן. חוץ מזה, הן לא עסקו בדברים העצומים והאיומים שקורים עכשיו ושגורמים לך להרגיש חסרת אונים.
.
פעם הייתי קוראת לזה הדחקה. הרי יש דברים כל כך בוערים לעסוק בהם, למחות עליהם, לתמוך בהם, לחשוד ולחשוף. אבל השבוע במקום הדחקה שמעתי בשיחה הזאת הבעת אמון. לא בפוליטיקאים, או באנשי תקשורת, או באג'נדה. הן היו שקועות כל כך בחוויות, בנסיעה, והיה להן מספיק אמון בחיים האלו. שהם יימשכו, שהם גדולים מכל זה, שעם כל הצער, הפחד והחשדנות עדיין יש עוד דברים שראוי להפנות אליהם מבט. זה נשמע כאילו הן מתעקשות לחיות.
.
וכשיצאתי מנתב"ג אל הלילה, לקחתי את זה איתי. מרחב פנימי קטן לא לחשוד ולא לפחד אלא לתת אמון בכך שהחיים יימשכו. שהם נמשכים כבר עכשיו למרות הכל, בתוך הכל. זו טיפה קטנה בתוך חוסר אמון גדול. אבל בזכותה עשיתי כבר כמה דברי יומיום נורמליים, ששייכים לימים נורמליים. למשל, הוצאתי מארון המטבח את משקל התבלינים שלי, בדקתי כמה משקלים, השוויי, וגיליתי... שגם הוא, באופן פרוע, ממש לא מדויק.
.
שתמיד נמצא במי ובמה לתת אמון, ושתהיה לכולנו שבת שלום,
. *מיה טבת דיין*
