להסתכל על התמונה הקטנה

השבוע שוחחתי עם אבא שלי בטלפון ודיברנו על התמונה הגדולה: קוריאה הצפונית שסיפקה טילים לרוסיה, אירן שרוצה גם היא לספק לרוסיה טילים ומשגרים, ערב הסעודית, הספינות האמריקאיות, החותים, האינטרסים של ארצות הברית ושל אנגליה ושל קנדה ושל צרפת פיייייי איזה מזל שמתישהו אבא שלי הזכיר לי משפט שאמא שלו, סבתא רבקה שלי, היתה אומרת בשלב הזה של שיחות כאלו: "אנחנו לא נשנה את העולם".

 

ואל תטעו, זה לא המשפט ההפוך ל"אני ואתה נשנה את העולם", זו פשוט היתה הדרך שלה לומר ש*לא ככה* נשנה את העולם. לא דרך פיצוח של המהלכים הענקיים, העצומים, שאנחנו בכלל לא יושבים בעמדות מפתח כדי לשנות אותם.

 

ובדרך כלל כשסבתא רבקה היתה אומרת את המשפט הזה כולנו נאנחנו אנחה מתמשכת והחלפנו נושא, כי מה יש לומר, היא צדקה! וכמה אפשר לדבר על דברים שאינם בידיך?

 

וזה מזכיר לי את הבודהה שמנה עשר שאלות שאין עליהן תשובה, ושלכן אם המטרה שלך בעולם היא להשתחרר מאי הנחת האנושי שלך כבן אדם, הדבר האחרון שיעזור לך זה להתעמק בשאלות הללו, שאין עליהן תשובה. שאלות כמו למה נולדנו, מה קורה אחרי המוות, כלומר, שאלות של התמונה הגדולה. הבודהה משווה את זה לאדם ששוכב בשדה לאחר שנפצע מחץ שמטפטף רעל אל תוך גופו, וכשמגיע מישהו לשלוף את החץ החוצה ולהציל אותו, הוא אומר לאיש הזה חכה, חכה רגע, יש לי כמה שאלות, באיזו זווית נורה החץ? מה קצב טפטוף הרעל לגוף? ובכן, הבנתם. שאלות של התמונה הגדולה שלא עוזרות עכשיו. ההיפך.

 

וככה, גם אני ואבא שלי בשיחה שלנו השבוע, נהגנו בהשראת סבתא רבקה והבודהה, ולכן נאנחנו, ואז החלפנו נושא ועברנו לדבר על הכלבים שלנו ומיד הרגשנו הרבה יותר טוב.

 

ולמחרת בבוקר נתקלתי בפוסט שהעלתה משוררת שלי, כלומר, משוררת שאני עורכת לה בימים אלו את ספר שיריה הראשון. המשוררת הזאת, ענת חן, אמנם כותבת שירים נהדרים, אבל בימי המלחמה היא מוצאת את עצמה עושה יותר פאזלים מאשר שירה, ותראו שלוש תובנות שהיא כותבת בהשראת הפאזלים והתקופה:

 

"1)  כשמשחררים משהו והולכים ממנו ואז חוזרים אליו לאחר זמן, מוצאים את הפיתרון בקלות. ההסתכלות משתנה ופתאם הכל מתיישב במקום.

 

2) ההתעסקות בכל חלק קטנטן בנפרד היא סוג של מיינדפולנס, שהייה ברגע הזה בלבד והתמקדות, התנתקות ממחשבות ומעומס רגשי.

 

3) ההסתכלות על התמונה הגדולה מפחידה ומלחיצה והכל נראה מסובך. כשפורטים לחלקיקים קטנטנים, צעד צעד ואפילו הקטן ביותר, התמונה מתבהרת בקצב שלה אם נרצה או לא.

 

אז למרות שאני באופן אישי לא במיוחד אוהבת פאזלים ומאבדת אליהם את הסבלנות ממש מהר, קראתי את התובנות של ענת ואמרתי לעצמי: בינגו. הרי אני מכירה את זה, החיים הוכיחו לי בכל כך הרבה הזדמנויות שזה נכון, אז איך שכחתי את זה ונפלתי שוב בפח של התמונה הגדולה?

 

וכך גם סבתא רבקה, גם הבודהה וגם המשוררת שלי השבוע סימנו לי השבוע לעזוב את התמונה הגדולה ולהתמקד בדברים הקטנים. מה קטנים, בחלקיקים של התמונה.

 

ובכל פעם השבוע שכמעט התפתיתי לכותרות הגדולות, עשיתי את ההיפך: יצאתי לחוף הים. או הזמנתי משהו באמזון. או עזרתי לילדה שלי לארגן את כל הסקווישים שלה. דאגתי שהדברים יהיו קטנים מאוד. חסרי פרופורציות למה שמתרחש. ואפילו מהמלחמה דליתי את הסיפורים הקטנים. בלי לשאול מה מוביל למה ובלי לנסות אפילו לדעת. ומה שקרה זה שהתמונה הקטנה הצילה אותי מהתמונה הגדולה.

 

ואת כל זה אני מספרת כי בכלל רציתי להביא השבוע שיר של דוריאן לקס, שהספר שלה שתרגמתי לעברית עומד לראות אור ממש בחודשים הקרובים. לקס היא אחת ממורות השירה הגדולות שלי ונחשבת לאחת המשוררות החשובות בארצות הברית היום. והיא אלופת האלופות בתמונה הקטנה, כלומר אם רוצות לדעת איך להסתכל באמת בקטן תקראו שירים שלה.

 

בכל פעם שהיא מחפשת הבנה גדולה ועמוקה באמת, היא מפרקת את המציאות לאטומים הכי מזעריים שלה. למשל יש לה שיר שבו היא מתבוננת על השערות בזרוע ומבינה משהו עצום על  כוחות הנפש. או בשיר אחר היא מסתכלת על תלולית חול ומבינה משהו גדול על הבדידות. בכל אופן, דוריאן לקס היא אמנית ההתבוננות בתמונה הקטנה. ולסיום הטור הזה היום, אני רוצה להביא את השיר הזה שלה, שגם בו היא נותנת הרבה משקל לעפר, לפירורים, ולכל מה שפצפון. אבל ההבנה שלה, ההבנה הגדולה, מעודדת אותי בימים אלה.

 

*איך שלא יהיה / דוריאן לקס*

[מאנגלית: מיה טבת דיין]

.

אִם אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים

אֲנַחְנוּ מִתְנַפְּצִים

כְּמוֹ כּוֹכָבִים

מִתְרַבִּים כְּדֵי לְנַצְנֵץ

לְכָל הָעֲבָרִים

מִבַּעַד לְכָל מֵמַד,

מִלְיַארְדֵּי שָׁנִים

מֵאָז וּלְעוֹלָם.

 

לֹא אֲקוֹנֵן

עַל הָאָדָם, עֲדַיִן לֹא.

דָּבָר-מָה עוֹד עָתִיד

לְהִתְרַחֵשׁ, הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּנוּ

מִכְרֵה זָהָב

שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלָּה,

יָם לֹא מְמֻפֶּה

 

דָּבָר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם.

אִם מֵעָפָר בָּאנוּ

וְאֶלֶ עָפָר נָשׁוּב

הֲרֵי נוּכַל לִמְצֹא אֶת עַצְמֵנוּ

בַּכֹּל.

מָה שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לֹא הִתְגַּלָּה עֲדַיִן,

וַאֲנִי מְהַלֶּלֶת אוֹתָנוּ כְּבָר עַכְשָׁו,

לְמַפְרֵעַ.

 

אז ממני, ומסבתא רבקה, ומהבודהה ומהמשוררת שלי ענת וגם מדוריאן לקס, אני מאחלת לכולכם שנראה את התמונה הקטנה.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

 

מיה טבת דיין