*להשמיע קול | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 28.2.2025*
לפני שבועיים נדבקתי באיזו שפעת עונתית ולמשך כמה ימים איבדתי את הקול. זה קורה לי פעם בכמה שנים. שלפתי מיד את הכדורים למציצה, שתיתי יותר, גרגרתי כל מיני שיקויים ובעיקר ביטלתי את כל ההרצאות והפגישות שלי. לא הוצאתי אפילו לחישה במשך כמה ימים. למדתי שאם אני מתעקשת ללחוש זה יכול להימשך המון זמן. אבל אם אני גוזרת על עצמי צום שתיקה זה יעבור מהר.
.
בימים שבהם שתקתי נוכחתי לגלות מחדש איך המשפחה שלי יודעת להתנהל ממש מצוין בלי שאני אומר מילה (חלקם אמרו שהם מתנהלים מצוין *בגלל* שאני לא אומרת מילה) והיה לי המון זמן להיווכח, שוב, כמה פשוט יותר להיות אישה שלא מדברת.
.
לאיש לא הפריע שלא דיברתי. לא לבעלי כלבים שדיברו איתי בגינת כלבים, לא לשכן ששאל מה שלומי במעלית ועניתי בחיוך, לא לבחור מהקופה בסופר שפשוט המשיך במונולוג משלו עד שסיימנו את החשבון. לאף אחד לא היה חסר הקול שלי.
.
אולי לא לגמרי לאף אחד. אחרי ארבעים ושמונה שעות של שתיקה, הבת הצעירה שלי פרצה בבכי ואמרה שהיא לא מסוגלת יותר לא לשמוע אותי, שזה משגע אותה בגוף. נתתי לה חיבוק וסימנתי עם הידיים, עוד מעט, עוד מעט.
.
חשבתי על נשות אפגניסטן שעכשיו גם נאסר עלילהן להשמיע קול בחוץ, וגם בבית עליהן לדבר חלש. האם הילדות הצעירות שלהן לא משתגעות בגוף?
.
וחשבתי גם עלינו, על מחקר שעשו בבתי ספר בתל אביב ובו ביקשו ממורות להדביק על דף מדבקה כחולה קטנה בכל פעם שתלמיד בכיתה משמיע קול, אפילו הפרעה, ומדבקה אדומה בכל פעם שתלמידה משמיעה קול. אפילו המורות היו המומות לגלות כמה הדף היה מלא מדבקות כחולות בסוף השיעור. וזה מזכיר לי איך לפני שנתיים, כשבתי היתה בכיתה א', היא התגאתה שהיא התלמידה הכי טובה בכיתה. ההסבר שלה: "אני יושבת הכי בשקט ולא אומרת כלום מהבוקר עד סוף היום".
.
אנחנו עדיין מחנכים את הילדות שלנו להיות שקטות, עדיין אומרים באותה נשימה "טובה ושקטה", עדיין אומרים על נשים וילדות שמדברות בקול רם שהן דעתנית, מרעישות, מפריעות, או סתם גבריות. בכנסים ובאולפני טלוויזיה מתקשים למצוא מומחיות שיתראיינו כי גם המומחיות הכי גדולות חוששות מלטעות. גם עבורן כל השמעת קול עדיין טומנת בחובה סכנה.
.
עכשיו שמעו סיפור. כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי עם סבא וסבתא שלי ללונדון בקיץ ושם התעקשתי שירשמו אותי לסאמר סקול. חלמתי על טירה לונדונית ופנימייה באנגלית עם ילדים מכל העולם. סבא וסבתא שלי מצאו איזה קורס אנגלית מצ'וקמק שהתקיים בבניין משרדים בצד השני של העיר. ומכיוון שבחלום שלי הייתי עצמאית כל הקיץ, התעקשתי שלפחות לצד השני של העיר אגיע מדי בוקר לבד. לא היו אז טלפונים, וסבא וסבתא שלי נחרדו מהמחשבה על הנכדה שלהם חוצה בשלוש רכבות את העיר. אבל אני לא ויתרתי. בבקרים יצאתי ברגל לתחנת הרכבת התחתית, פסעתי בתוך המנהרות, החלפתי רכבות, והגעתי בשלום גם כשהיו בדרך תקלות, כשפעמיים היה עליי לנווט עם אוטובוס כי הרכבת הושבתה, או כשתחנה נסגרה והקוים השתנו.
.
סבא וסבתא שלי האזינו מדי ערב לסיפורי הניווט שלי, אמרו שהם גאים בי, ואיפשרו לי גם למחרת לצאת מהבית.
.
רק שנים לאחר מכן, כשהייתי בת יותר משלושים, התגלה לי הסוד: סבא שלי יצא אחרי מדי בוקר ופסע במרחק מה מאחורי מבלי ששמתי לב. הוא היה שם כשהתחנות נסגרו, כשחיפשתי אוטובוסים וטעיתי, הוא שב לפנות ערב לבית הספר ההוא ופסע אחרי בשקט כל הדרך הביתה.
.
הוא שמר עלי באותה מסירות שמאפיינת את המשפחה שלנו. אבל הוא שמר גם על הקול שלי, אותו קול נחרץ שהשמעתי באזניו ובאזני סבתא שלי בגיל 13, כשהתעקשתי לנסוע לבד. הם לא השתיקו אותו. הם גרמו לי להאמין שזה עובד, להשמיע את הקול שלי. שאני יכולה להשיג את מה שאני מבקשת.
.
וכמה הדבר הזה גדול בעולם שמשתיק ילדות ונשים. סיפרתי פה בעבר על רופאת אף אוזן גרון, עולה מרוסיה, שסיפרה לי שבישראל נשים מדברות בטון הרבה יותר נמוך מנשים בשאר העולם. שהקול הנמוך הזה נחשב בישראל יותר גברי, נחרץ, צבאי, שנשים מצופות לדבר ככה ברדיו, קול נמוך בישראל נחשב קול "רדיופוני", ושעד היום אישה בישראל שמדברת בקול גבוה מדי נחשבת לא חכמה.
.
ואגב גם לימור לבנת, שרת התרבות לשעבר, סיפרה שכשנכנסה לפוליטיקה היה עליה להנמיך את הקול שלה כדי להתקבל.
.
רק שמסתבר שלדבר בקול נמוך מהקול הטבעי שלך עלול ממש לגרום נזק, שחיקה של מיתרי הקול, ואובדן קול – ממש כפי שאני, וגם נשים אחרות במשפחתי, חווינו לא פעם.
.
מלחמה היא אירוע בקול נמוך מאוד. הקבינט מתנהל בקולות גבריים, הצבא מנוהל בקולות גבריים, על הבמות של אויבינו רק גברים מאחורי המיקרופונים, קולות גבריים מריעים מהקהל, המשא ומתן לשחרור החטופים נערך בין קולות גבריים, מנהיגי עולם פוגשים בקול גברי את הפוליטיקאים שלנו, הפרשנים באולפנים מפרשים בקול גברי.
.
אימהות שנלחמות על ילדיהן החטופים נחשבות פעמים רבות רעשניות ונודניקיות, אימהות אחרות נקברות עם ילדיהן, ואחרות דוממות בתפקידיהן בבית כנשות מילואים, נעדרות מהפוליטיקה מהאולפנים, מהצבא, מהמשא ומתן. להיות אישה במלחמה מרגיש לפעמים כמו איבוד קול מתמשך ששום שיקוי או כדורים או שתיקה לא מרפאת. ולהיות אישה יהודיה היום מרגיש בכלל כמו איבוד קול מול האירגונים, האוניברסיטאות, המוסר הכפול העולמי.
.
לפעמים אני מזכירה לעצמי שאולי הנשק הכי אפקטיבי נגד מלחמות הוא השמעת הקול הנשי. מילדות. לפעמים אני מזכירה לעצמי להגביה את הקול לצליל הטבעי שלו. להיות אני. והיום, יום ההולדת של סבא יעקב שלי, שלו היה חי היה חוגג 104 שנים, אני מזכיר לעצמי שבכל שיר או מסה או טור או ספר שאני כותבת, הקול שלי עושה משהו בעולם. שזו אמנם יום ההולדת שלו, אבל את המתנה הזאת הוא נתן לי.
אותה, ואת הידיעה שגם היום מאחוריי, שקוף אבל נוכח, סבא שלי עדיין פוסע, וכשאני משמיעה קול, הוא שומר עלי מאחור, בדממה.
.
שתהיה לנו שבת שלום, שנשמיע וניתן להשמיע קול,
.
.
*מיה טבת דיין*
