לעולם לא לצעוד לבד

לפני כמה ימים חנינו פה מול איזה קפה בסן דייגו, ובשעה שהתארגנו לצאת מהאוטו הרמתי את הראש והבחנתי באישה שיושבת על ספסל בשמש, ושהיתה קצת אמא שלי. כלומר, היא לא היתה אמא שלי בשום צורה, אבל השיער שלה היה חלק ודבשי בדיוק כמו זה של אמא שלי והוא נפל על המצח כמו שהשיער של אמא שלי היה נופל ואפילו המצח דמה למצח של אמא שלי ולרגע ישבתי שם, וצפיתי בה בלי שהיא ראתה אותי, צמצמתי את המבט ככה, כיסיתי עם כף היד את מרבית הפנים שלה, והשארתי רק את המצח, השיער, השביל בשיער ואז היא היתה שם: אמא שלי בשמש של סן דייגו. מולי. יושבת עם כוס קפה כאילו כלום לא קרה.

להרף של כמה שניות הרגשתי בגוף את מה שפעם כנראה תמיד הרגשתי: ההרגשה של מי שיש לה אמא. שלוות איברים כזאת. שמחה בסיסית, שקט. אפילו התרגשות לראות אותה בבשר ודם אחרי כל השנים שבהן אני רק נזכרת ומדמיינת שהיתה אישה כזאת, שהיה לה שיער כזה ומצח, היא היתה אמא שלי.

זה לא קורה הרבה, אין הרבה נשים שדומות לאמא שלי, ואם יש הן לא נקרות בדרכי בדרך כלל. אני זוכרת שבהתחלה, כשהאבל היה טרי, בכל פעם שראיתי אישה שמשהו בה הזכיר את אמא שלי, אפילו אצבע, מיד כעסתי עליה באיזו חוצפה היא חיה, סתם ככה בלי מאמץ, בזמן שאמא שלי, שהשתדלה כל כך - לא.

אבל עבר זמן מאז, והיחסים שלי ושל אמא שלי השתנו, אולי התבססו מהמקום החדש שלה, והיום כשקורים דברים כאלה אני מיד מחייכת: זה מרגיש כאילו אמא שלי שולחת לי תזכורות, קריצות ממנה, לפעמים היא מצחיקה נורא, לפעמים סתם כמו אומרת "זוכרת אותי"? כאילו שיש רגע שאני יכולה לשכוח.

יחסים אחרי המוות הם עניין משונה, וכזה שבוודאות לא נחקר מספיק. רוב האנשים שאני פוגשת יכולים במשך שעות לדבר על היחסים שלהם עם אנשים חיים ולחקור אותם ולהתעמק בהם, אבל מרגע שמישהו מת הם מפסיקים לחקור מה קורה עכשיו בקשר ביניהם. או שלכל הפחות הם לא מדברים על כך כמעט. וכל מי שאיבד מישהו יודע שהרבה קורה וממשיך לקרות.

השבוע אכלתי ארוחת צהריים  עם פרופסור אמריקאי אחד לספרות שסיפר כמה היה קשה לו עם אמו העוקצנית, אי אז בילדותו בברוקלין, ועם אביו שהיה איתו בתחרות כל החיים ורק ראה בו אויב, ואיך מאז שהוריו מתו היחסים איתם השתנו לגמרי, והוא לא אמר את זה כבדיחה, הוא סיפר כמה אהבה יש ביניהם, עכשיו שהחיים לא עומדים ביניהם כמו מכשול, איזה שיחות הוא מנהל איתם, אילו תשובות הוא שומע, איזה מקום אחר הוא מצא להם בלב.

מי שמגיע לאירועים שלי יודע שהרבה פעמים, בדרך כלל בתחילת הערב, אני מפנה את תשומת הלב של הקהל לכל האנשים השקופים שנמצאים איתנו. הרי כל אחת מאיתנו נושאת איתה אנשים שמתו לה, שיחות לא גמורות, ושיחות שממשיכות להתקיים, געגועים ממומשים, עצב ואהבה. כל כך הרבה רגש. ואני אוהבת לעצור רגע ולהפנות את המבט של כולנו לזה: שאמנם האולם מלא וכולם יושבים בכיסאות שלהם, אבל באמת האולם הרבה הרבה יותר מלא ממה שאנחנו מדמיינות, אם לוקחים בחשבון את כל מי שהבאנו איתנו. הוא מלא אולי פי ארבעה או פי חמישה אפילו. ואני אוהבת לראות איך אנשים עוצמים איתי עיניים ואז מהנהנים. כשהם מבחינים שבאמת הם הביאו איתם לא מעט אנשים שקופים לאולם.

השבוע כתבתי הקדמה באנגלית לספר השירה שלי "לאן שנצוף שם בית" שעומד לראות אור השנה בארצות הברית, וכתבתי בדיוק על זה: איך הספר הזה נכתב כשאמא שלי רק נולדה למוות, הכל היה טרי. היא היתה צעירה בעניין הזה ממש. וכפי שאימהות בהריון אוכלות עבור עצמן ועבור העובר, אני הרגשתי בשנים הראשונות שאני צריכה לחיות גם עבור אמא שלי. שהעזיבה שלה את הגוף היתה מוקדמת מדי, שהיו כל כך הרבה מקומות שהיא רצתה להיות בהם. והיה בזה רגש של אחריות, היינו צריכות לראות את כל העונות, כל ההרים, היערות, האוקיאנוסים, לטעום הכל. לא חיבבתי במיוחד את החורף הקנדי, אבל ידעתי שאמא שלי שבתוכי ממש חוגגת עליו, וזה עשה לי חם בלב.

מאז היחסים שלנו השתנו והתפתחו, אמא שלי נהייתה יותר ותיקה במוות, ואני למדתי לקרוא את המסרים שלה. למשל, כשהיא שולחת לי את המצח והשיער שלה מולבשים על אישה אחרת ברחוב. או כשהיא אומרת לי משהו דרך שלט במונית שמצחיק את שתינו. השבוע ימלאו אחד עשר שנים למותה. למעבר החמקמק שלה לקיום אחר: בלי גוף, אבל עם הרבה אהבה והרבה אמא. ואני מסיימת בשיר. כתבתי אותו בסוף השהות שלנו בקנדה, כבר לפני כמה שנים, אבל הסוף שלו, זה שכתוב בסוגריים, הוא בדיוק איך שאני מרגישה לגבי הקשר שלנו גם היום.

ראשית האביב בוונקובר / מיה טבת דיין

זוֹ הַשָּׁעָה בָּהּ גְּדֵרוֹת חַיּוֹת

נֶעֱרָפוֹת בְּחַצְרוֹת בָּתִּים

בִּידֵי נָשִׁים עִם מַזְמֵרוֹת

(הֵן מַאֲרִיכוֹת יָמִים

מִמֵּךְ)

דְּלָתוֹת צְהֻבּוֹת, כְּחֻלּוֹת

אֲדֻמּוֹת נִפְקָחוֹת אֶל הַבֹּקֶר

(אַתְּ אוֹמֶרֶת,

״הֵם חַיִּים פֹּה בְּצִיּוּר״)

מֶתֶק הַקַּיִץ;

עֲשַׁן זֶפֶת בָּאֲוִיר, קְרִיאוֹת הַשְּׁחָפִים

בַּשָּׁמַיִם (מוֹתֵךְ

מַחְמִיץ אֶת שׁוּלֵי הַדְּבָרִים

כְּמוֹ רֹטֶב לִימוֹן

סְבִיב פַּנְקֵיְק וָנִיל שֶׁאָהַבְתְּ)

כִּבְכָל בֹּקֶר*\

אֲנַחְנוּ צוֹעֲדוֹת בַּשְּׁכוּנָה*\

(יַתְמוּת פֵּרוּשָׁהּ

לְעוֹלָם לֹא לִצְעֹד לְבַד).