השבוע, כחלק ממפגשי חודש האישה, הגעתי לבורסה לניירות ערך. ושם, בעודי מדברת על עבודת האימהות, על ההסללה שנשים וגברים עוברים ועל טרור היופי, ריצדו משני צידי האולם הגדול על הקיר, כותרות דיגיטליות עם נתונים: כל מיני מדדים עלו וירדו, מספרים השתנו, נקודות ואחוזים זזו כמו על סרט נע של כתוביות. אחרי הכל, היינו בלב ליבה של הבורסה כן? ולמרות שניסיתי להתעלם, מפעם לפעם המבט שלי נדד אליהם. היו שם הנסדק, הדאו ג'ונס. מדד תל אביב. וגם, בינות לשמות שהכרתי, היה מדד שלא שמעתי עליו מעולם: מדד יעקב.
.
מדד יעקב? שאלתי את הקהל שמולי, אנשי ונשות כספים, זה אמיתי? והקהל ששמח כל כך לדבר על נושאים שהוא בקיא בהם מיד הנהן ואפילו זרק לאוויר כמה נתונים מספריים על המדד הזה.
.
אבל אני בזמן הזה בכלל חשבתי על שני הסבא יעקב שלי, משני הצדדים, שהיו שונים בתכלית זה מזה, אבל חלקו שם אחד. יעקב. ושאלתי את עצמי איפה אנחנו נמצאים כרגע במדד יעקב שלהם, ובנסיעה בחזרה ממש הרגשתי ששני הסבים שלי יושבים לידי על המושב האחורי, שקופים, אחד מכל צד.
.
סבא יעקב מקיבוץ כנרת, שהיה חייט, שהגיע בשן ועין מהשואה, התבונן במבט חסר הפתעה באנטישמיות בעולם. וסבא יעקב מתל אביב, שבנעוריו שירת באצ"ל ושאחר כך עבד בחברת החשמל, התבונן במבט חסר הפתעה במלחמה המתרחשת. ואני ישבתי ביניהם. המדדים שלהם כבר הרבה שנים מופנמים בתוכי, כלומר, במבט שלי על העולם, ולא רק בעניינים של אנטישמיות ומלחמות. הם נתנו לי גם מדדים לגבי גברים, ואהבה ובית.
.
רק כשהגעתי הביתה שאלתי את עצמי איך היה נראה אם על הקיר הרץ של הבורסה בתל אביב היו מרצדים גם מדדים אחרים, עם שמות הסבתות שלי, למשל. מדד רבקה ומדד לייקה. ולדמיין את זה, כך הסתבר לי, היה לא פשוט בכלל.
.
מכיוון שיום האישה היום, חשוב לי להזכיר שעדיין רוב הכסף העולמי מוחזק בידי גברים. 88 אחוזים מעשירי העולם הם גברים. 12 אחוז הן נשים. מרביתן יורשות אגב. לעומתן, 80 אחוזים מעניי העולם הן עניות. העוני הוא אישה והוא בדרך כלל אמא יחידנית. ולמרות שרובנו עובדות, עסוקות ואפילו משתדלות לחסוף פה ושם, הרי שבסיפור העולמי אנחנו לא נוגעות אפילו בשמינית מהכסף העולמי, אבל אנחנו בסכנת עוני במיוחד כאימהות.
.
אני מספרת את זה כי הכל קשור בהכל. וכשמרבית הכסף בעולם עדיין מצוי בידי גברים זה לא מקרי שאין מדד רבקה ושגם קשה לדמיין מדד כזה.
.
דמיון הוא עניין רציני, ולפעמים, אפילו שהאפשרויות כביכול פתוחות לכולם, לפעמים הדמיון הוא מה שעוצר אותנו: אנחנו מתקשים לדמיין אישה שרת ביטחון, אישה רמטכלית. אישה נשיאת ארצות הברית. אישה שתעמוד חזקה מול חמאס. אישה שתנהל את המומ על החטופים. אנחנו לא אומרות לבנותינו, את תהיי ראשת הממשלה, או הרמטכלית, אנחנו לא מבטיחות את מה שלא קיים ואת מה שקשה לדמיין.
.
למרביתנו קשה, למשל, לדמיין שאימהות יקבלו על גמול על עבודתן. ואני לא אומרת משכורת, אלא אפילו קרן השתלמות, שאחרי 20-25 שנה של עבודת אימהות במשרה מלאה יכולה להגיע להרבה כסף. כשאני מציעה את זה לקהלים שלי הראשונות להניד בראשן לשלילה בחוסר אמון הן נשים. כשאני מספרת מה החלק העצום של עבודת האימהות והסבתאות בתל"ג של כל מדינה, וכמה כל כלכלה תלויה נואשות בעבודת האימהות, חלקן פוקחות עיניים בתדהמה. מי דמיינה שהצבא והכלכלה צועדים על האימהות?
.
ואגב דמיון, השבוע שאלתי את עצמי איך אנחנו מדמיינות את השושלת שלנו, כלומר, לאיזו שושלת משפחתית אנחנו משתייכות, ושאלתי את זה כי מדי דור שמות המשפחה של האימהות נמחקים בזמן שהשושלות הגבריות שומרות על שמותיהן לאורך דורות. האם אנחנו בכלל יכולות לעקוב אחר השושלת הנשית שלנו לאורך ההיסטוריה?
.
השבוע הסתובבתי עם זה – עם השושלת הנשית המחוקה שלי, ובו בזמן עם מדד (סבא) יעקב בתוכי ומדדי (סבתא) לייקה ו(סבתא) רבקה. ונזכרתי בשיר הזה, שאיתו אני מסיימת היום, ושמדבר על המדדים הפנימיים שמשאירות לנו האימהות שלנו, או אם תרצו, הקולות הפנימיים שנשארים איתנו גם הרבה אחרי שהן כבר עזבו את גופן ואת העולם.
.
הֵן אָמְרוּ לִי שְׁמָהּ שֶׁשֶּׁלִּי יַגִּיעַ אֵלַי / מיה טבת דיין
.
אֵין צֹרֶךְ לִרְדֹּף אַחַר דָּבָר.
שְׁבִי בְּשֶׁקֶט וּתְחַכִּי.
הֵן אָמְרוּ לִי לֹא לְהִתְחַתֵּן
לִפְנֵי גִּיל שְׁלוֹשִׁים.
גַּם לֹא אַחֲרֵי. הֵן דָּחֲקוּ בִּי לְהַפִּיל
מֵאֲשֶׁר לָלֶדֶת לְבַד. זֶה יִקְרֶה בִּזְמַנּוֹ.
מָה שֶׁשֶּׁלִּי יַגִּיעַ אֵלַי.
הֵן אָמְרוּ לִי לִשְׁמֹר אֶת הַבָּנוֹת שֶׁלִּי קָרוֹב.
אֲבָל לָדַעַת לְשַׁחְרֵר.
הֵן לֹא אָמְרוּ בְּדִיּוּק אֵיךְ
וּמָתַי.
הֵן הָיוּ הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי.
לֹא כֻּלָּן יָלְדוּ אוֹתִי. הֵן סִפְּרוּ עַל
הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶן. וְעַל הָאִמָּהוֹת
שֶׁל הָאִמָּהוֹת.
עִם כָּל שׁוֹשֶׁלֶת הַדּוֹרוֹת הַזֹּאת
הֵן הָיוּ הַמּוֹנוֹת.
הֵן עָבְרוּ מִלְחָמוֹת, הֵן הִתְיַתְּמוּ, הֵן הֶחֱזִיקוּ גְּבָרִים,
הֵן הֵכִינוּ אֹכֶל מִשּׁוּם דָּבָר, הָיוּ לָהֶן זִכְרוֹנוֹת
שֶׁל סִפּוּרִים שֶׁלֹּא קָרוּ לָהֶן בִּכְלָל,
הֵן עָמְדוּ עַל סַפָּה בְּתֵל אָבִיב וְשָׁרוּ,
כַּפּוֹת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהֶן הִזְדַּקְּנוּ
לִפְנֵי שְׁאָר גּוּפָן,
הָיוּ לָהֶן תִּינוֹקוֹת
חַיִּים וְתִינוֹקוֹת מֵתִים, אוּלַי כָּכָה לָמְדוּ
שְׁמָהּ שֶׁשֶּׁלָּהֶן
יַגִּיעַ אֲלֵיהֶן, שְׁבִי בְּשֶׁקֶט
וּתְחַכִּי.
הֵן אָמְרוּ לִי לֹא לִהְיוֹת תְּלוּיָה
בְּגֶבֶר. כֵּן לָתֵת לוֹ מָקוֹם.
הֵן אָמְרוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁיַּפְסִיק לִשְׁכַּב אִתִּי
לָקוּם מִיָּד וְלָלֶכֶת. שֶׁמֻּתָּר לִי לְהִצְטַעֵר
לֹא לְהַפְסִיק לֶאֱכֹל.
כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִי הַלֵּב הִשְׁקוּ אוֹתִי מָרָק
בְּכַפִּיּוֹת קְטַנּוֹת. אָמְרוּ לִי לָצֵאת מֵהַמִּטָּה
גַּם אִם בַּחוּץ תְּהוֹם, תָּמִיד לְיַשֵּׁר אֶת הַשְּׂמִיכָה אַחֲרַי, לְמַלֵּא
אֶת הַמְּקָרֵר, לָלֶכֶת זְקוּפָה
בָּעוֹלָם, הֵן הָלְכוּ זְקוּפוֹת, גַּם כְּשֶׁהָיוּ
נְמוּכוֹת מְאוֹד, גַּם כְּשֶׁהַמִּדְרָכוֹת הָיוּ אֲפֹרוֹת
וְהִתְעַקְּמוּ בַּקַּיִץ,
הֵן חָצוּ אֶת עַרְפֶל הֶעָבָר וְהַהוֹוֶה,
הֵן הָיוּ הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי,
הֵן תָּפְסוּ מָקוֹם בְּעוֹלָם, הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶן
עֲדַיִן נִשְׁמָעִים בַּגֶּשֶׁם
בָּאֲוִיר וּבַעֲצָמוֹת.
הֵן אָמְרוּ לִי שֶׁלֹּא מֵתִים
מַהֵר כָּל כָּךְ. שֶׁאַפְסִיק לִדְאֹג.
שְׁבִי בְּשֶׁקֶט וּתְחַכִּי.
מִתַּחַת לַסְּדִינִים הַלְּבָנִים
הַגּוּף שֶׁלָּהֶן הִתְקַפֵּל כְּמוֹ קְלִפַּת בָּלוֹן
אַחֲרֵי שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ רוּחַ גְּדוֹלָה.
.
.
שיהיה לכולנו יום נשים משמעותי, שלא נשכח את 19 הנשים שלנו שבשבי,
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
.
מיה טבת דיין
