*נשים משחקות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 7.3.2025*
השבוע פתחתי את חודש האישה עם הרצאה בכנס מול מאות נשים שכולן בתעשיית בגיימינג. מהי תעשיית הגיימינג? שאלתי כשרק הזמינו אותי. את לא משחקת? נעניתי בשאלה.
.
אני לא משחקת. אני משחקת רק כשהילדות שלי קטנות ממש ומכריחות אותי. כשהן מרגישות ממש לא טוב ואני מזיזה הכל מהלו"ז שלי ומקדישה את עצמי לרצונות שלהן. אבל לשחק זה אף פעם לא הרצון שלי. אני לא משחקת עם חברים, אין לנו פוקר נייט, אני לא משחקת במשחקי קופסה סתם ככה עם המשפחה, אני לא קהל של שום משחק ספורט ואני לא משחקת במשחקי מחשב.
.
עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת במשפט שאמא שלי אמרה לנו כשעוד היינו ילדות: "אני לא אוהבת לשחק אל תכריחו אותי". ובאמת לא הכרחנו אותה לשחק. עשינו איתה הרבה דברים נפלאים אבל לא שיחקנו איתה.
.
רק שעכשיו, כשאני חושבת על נשים אחרות שגידלו אותי או שהיו בסביבתנו אני לא מצליחה לזכור אף אחת ששיחקה סתם ככה, או צפתה בטלוויזיה במשחקים, או פתחה משחק קופסה בשביל הכיף, ובטח שאף אמא בסביבתנו לא שיחקה משחקי מחשב. אז האם המשפט של אמא שלי העיד על מה היא אוהבת או לא אוהבת או שהוא בכלל העיד על הסביבה שבה כולנו גדלנו והתנהלנו?
.
עכשיו אני שואלת את עצמי איך זה קורה. הרי כשאנחנו ילדות אנחנו אוהבות לשחק ממש כמו ילדים. האם זה קשור לכך שכבר בגיל ממש צעיר אנחנו נהיות עסוקות מאוד וטרודות מאוד בכל עבודות הבית והטיפול במשפחה? הסטטיסטיקות מראות שזה לא משתנה, לא משתנה כשכל דבר אחר בעולם משתנה, גם לא במשפחות העשירות ביותר, ולא משתנה גם כשיותר ויותר רעיונות פמיניסטיים מחלחלים לאורח החיים. נשים עדיין עובדות פי שלושה יותר בבית, בעבודות שקופות, מאשר גברים, ופשוט עסוקות יותר. אולי זו הסיבה? כי למי יש זמן או כוח לשחק?
.
אם זה לא מספיק נשים מתמודדות מאז ומתמיד עם השאלה "מה את עושה בבית כל היום"? ואז עם הצורך להוכיח שהן אולי שוהות יותר שעות בבית אבל עדיין, הן לא משחקות.
.
ואולי זה קשור לכך שאין התארגנויות של משחק שממתינות לנשים? כשהילד שלנו נרשם לחוג כדורגל מחכה לו בקצה המסלול הזה איזו ליגה, ואפילו בית ספרית, מקומית. אבל כשהילדה שלנו נרשמת לחוג בלט מחכות לה בקצה המסלול תחרויות די סיזיפיות ובודדות, כל רקדנית לעצמה. אני זוכרת שעזבתי את הבלט וגם שילדותיי עזבו את הבלט, זה פשוט לא הרגיש משחקי ולא הרגיש כיף בשום צורה.
.
ואולי זה קשור לכך שבבתים כמו שלנו לא ראינו נשים משחקות, לא שיחקנו עם אף אישה, משחק היה שמור לזמן איכות עם אבא. וכשאני מתבוננת בבית שאני הקמתי זה נראה בו בדיוק אותו דבר.
.
עכשיו אני חושבת על ספורט. כן, יש חוגי ספורט קבוצתיים לבנות ויש ליגות נשים מקצועיות, בישראל ובעולם, אבל מספיק להתסכל על המונדיאל כדי לעמוד על כמה המצב רחוק מלהיות סימטרי. זהו אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם. לקח שישים שנה להתחיל מונדיאל גם לנשים. ועכשיו למונדיאל הגברים יש 3.5 מיליארד צופים לעומת מליארד לנשים, ובכסף: מונדיאל הגברים הניב הכנסות של 5.3 מליארד, לעומת מונדיאל הנשים שהכניס 131 מליון דולר. ואני חושבת שהפער הזה אומר הכל.
.
הכל על איך נראית היסטוריה ארוכה של השקעה במשחקים של גברים. או, אם תרצו, היסטוריה של הרחקת נשים ממשחקים. ייתכן שבהתאם גם ההתרגלות שלנו – לראות פחות נשים משחקות, לשחק פחות בעצמנו.
.
אז השבוע פגשתי במוזיאון תל אביב 400 נשים מתעשיית הגיימינג. התבוננתי בהשתאות במאות הנשים שעושות את מה שאני ואמי ואף אחת בסביבתנו לא עשתה, כלומר, משחקות ואפילו עובדות במשחקים. ואז הרכשתי איך נהיה לי פשוט נעים בגוף. בחיי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם.
.
אמנם לא היו משחקים בכנס עצמו. אבל הרגשתי שאני בקרב נשים שהחיים והעבודה שלהן הם סוג של טורניר. היו שם קריאות עידוד מהיציע, חיבוקים שהזכירו לי את מוקדמות המונדיאל, ותחושה שגם הכנס הזה הוא בכלל משחק כיפי.
.
ולכן, כשעליתי על הבמה אמרתי להן שאני ממש מרגישה הקלה בכל הגוף. בחוץ, בכל מרחב שהוא, בכיכר החטופים, בעיר, בארץ, בחדשות והרשתות – בכל המרחבים הללו משחקים משחקי מלחמה. ואני לא יושבת עם לוח המשחק, וגם לא נשים אחרות – אין נשים שאוחזות בלוח המשחק, במפות, מזיזות את החיילים מפה לשם. לא בקבינט. לא במטכ"ל. לא במו"מ לשחרור החטופים, לא במשלחות היוצאות וחוזרות, לא בייעוצים הליליים. קצת כמו במונדיאל, אנחנו בקהל של זה, או בתפקידי עזר מאחורי הקלעים.
.
אבל השבוע שוחחתי עם מאות נשים שזו פרנסתן - לשחק משחקים שאינם משחקי מלחמה. ורציתי את זה פתאום. רציתי שככה תתנהל המדינה שלנו, שככה יתנהלו מדינות בכלל, בתקופה שגם ככה נראה שמנהיגים משחקים עם הכוח שניתן להם, רציתי שמנהיגות ישחקו, עם הכוח הזה, ובמשחקים שיתופיים. דמיינתי איך ייראה עולם שבו נשים בדיוק כמו אלה שפגשתי ישחקו עם כסף, ישחקו עם פוליטיקה, יריעו מהיציע, אחר כך ירדו ויתחבקו. איזה דברים מדהימים קורים כשיש שבט נשי וכשנשים מעיזות פשוט לשחק.
.
ואגב, אחרי שיצאתי משם נזכרתי באישה אחת שהכרתי שכן שיחקה. סבתא לייקה שלי, יום אחד, כשהיא היתה כבר סבתא רבתא ועברה את גיל שמונים, גילינו שאחרי שאנחנו יוצאים מהבית שלה היא משחקת עם המשחקים שקנתה לנינים ולנינות שלה! כלי המטבח הקטנים, הפאזלים ובעיקר התוכי המדבר עם הבטריות. היא הסבירה שכשהייתה ילדה במעברה בתל אביב מעולם לא היה לה אפילו משחק אחד. ועם כל הקשיים מסביב, היא לא היתה בטוחה שבכלל היתה לה ילדות. ולפתע, בערוב חייה, הבית שלה התמלא בכל המשחקים הנפלאים האלו, והיא פשוט לא יכלה, לא יכלה להתאפק ולא לשחק.
.
מה שאומר שאולי כולנו יכולות לחזור לשחק בכל גיל?
.
אז אני מקדישה את הטור הזה לסבתא לייקה ולכל הנשים המשחקות בעולם, שנגדיל את המשחקים שלנו, והעולם יהיה טוב יותר,
.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
*מיה טבת דיין*
