*סוף והתחלה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 6.9.2024*
זה היה שבוע שהתחיל עם סוף, או נכון יותר עם שישה סופים עצובים של שישה חטופים. שישה סופים שהתפללתי כל כך שיהיו טובים. יכולתי לדמיין את הסוף הטוב, איך הוא ייראה. השיבה אל הארץ, חיבוק המשפחות. החזקתי את הסוף הטוב הזה במשך חודשים, בכל כוחות הדימיון שלי. ואז ראיתי אותנו, את כולנו, מתרסקים יחד מול הסוף הרע. עם שלם שהוא גל שמוטח אל שובר הגלים של הרוע.
.
ומיד שבו אלי, מבלי שהוזמנו, כל הסופים הרעים מההיסטוריה הפרטית שלי. כי התנפצתי כבר אל שובר הגלים הזה של הסוף הרע. הרי גם עבור אמא שלי החזקתי במשך שנים סוף טוב, בכל כוחות הדימיון שלי וגם בכל הכוחות האחרים שלי, מה לא עשינו כדי שתחלים, ואז התרסקנו אל הסוף הרע.
.
וגם עבור אורית חברתי הטובה החזקתי סוף טוב בכל כוחות הדימיון שלי וככל שיכולתי, מה לא עשינו כדי שתחלים ותגדל את התינוק שלה, ילדה היחיד, והתרסקנו אל הסוף הרע.
.
כל השבוע הרגשתי בגוף שלי כמה נחוץ לנו סוף טוב, פשוט סוף טוב כלשהו, כמה זמן עבר מאז שחשנו סוף טוב? הדבר הזה שבגינו פוסלים כל סרט או ספר. במציאות אנחנו ממש ממש צריכים את זה. במציאות שלנו, המתארכת ומתארכת. אבל במקום סוף טוב זה היה שבוע של לוויות קורעות לב, ושל גדלות נפש שהתגלתה בתוך הסופים הרעים, והיה ברור שהסוף הטוב לא יגיע סתם ככה מבחוץ, שהעבודה היא פנימה, ושאלתי את עצמי במה להתנחם? במה להתנחם?
.
וכדי למצוא מעט נחמה עשיתי שלושה דברים.
.
הראשון היה לחזור אל הסיפורים מהחיים האישיים שלי, לחזור לסיפור של אמא שלי, ולהזכיר לעצמי שהסיפור של אף אחד אינו עשוי רק מסוף אחד. שהיו לאמא שלי גם הרבה מאוד סופים טובים בדרך. אהבות. הצלחות. פרסים. ילדיה, כלומר, אנחנו. המון התרגשויות ורגעי אושר, ויצירה והצלחה. היו לה הרבה סיפורים עם סופים טובים לפני הסוף הרע.
.
ונזכרתי שגם לאורית שלי היו הרבה סופים טובים, היתה לה אהבה, וחברות ענק שהקימה, והילד המזהיר שלה, ובעצם כשעמדנו בלוויה שלה בקרב מאות אנשים, כל אחד מהם סיפר סיפור אחר עליה ובתוך העצב כל סיפור כזה היה סוף טוב.
.
והמחשבות האלו, הזכירו לי שבהינדואיזם, הדת שחקרתי ושכתבתי עליה דוקטורט ושלימדתי, ושאני אוהבת ומחוברת אליה עד היום, מאמינים שאנחנו שבים ונולדים, שבים ומתים, ששום התחלה אינה יחידה ושום סוף אינו סוף יחיד. גלגולי החיים השונים מומשלים לבגדים שאנחנו עוטים עלינו ופושטים מעלינו, או לדמויות ולתפקידים שונים. ולכן חייה של נשמה אינם אחד, הם רצופים סיפורי חיים, כך שבסוף כל אחת מאיתנו היא גלריה של הרבה סופים ושל הרבה התחלות.
.
כשהתייתמתי, המחשבה הזאת לא הפחיתה מהכאב והמצער הנורא שחשתי עלי ועל אמא שלי, אבל היא כן נתנה לי איזו נחמה – בכל פעם שחשבתי על אמא שלי דמיינתי אותה מתחילה משהו. כלומר, בשעה שאני עדיין מחזיקה את הסוף העצוב שלה פה, דמיינתי אותה מתחילה בינתיים משהו חדש. היה קשה לחשוב את זה. להבין שבעצם היא ואני לא נמצאות באותו סיפור יותר. אבל ככל שעבר הזמן התרגלתי למחשבה הזאת. היא כבר התחילה משהו. הסוף שלה, שחלקנו, אינו הצבע היחיד של חייה רצופי הלידות וההתחלות.
.
וכך ניסיתי לחשוב השבוע על ששת החטופים שקברנו ולזכור שהסיפורים שלהם הם רצף של סופים רבים והרבה התחלות. כל הספד יפהפה ששמעתי היה גם חותמת של ניצחון שהחטופים הללו הטביעו בכולנו. הפנים הרבות שליוו אותם לקבורה השבוע היו הרבה פנים לסוף האוהב של הסיפור. התעקשתי השבוע לא לתת לסוף העצוב והנורא שלהם לצבוע את ששת סיפורי החיים שלהם. התעקשתי לראות את כמויות הטוב שהתנפצו לכל העברים בזכותם. וגם לקוות, שסופו של הסיפור שלהם יציל חטופים אחרים מסוף דומה.
.
ולבסוף חזרתי לשירה של ויסלבה שימבורסקה, "סוף והתחלה". כי השבוע יותר מתמיד הייתי חייבת להזכיר לעצמי שלמלחמה הזאת יהיה סוף. הוא יגיע. הוא לא יהיה טוב או רע. אבל הוא יהיה סוף המלחמה. והוא יהיה ההתחלה של ימים שאין בהם מלחמה.
.
זה לא ישנה את הסוף של ששת החטופים. ושל אלפי גיבורים וגיבורות אחרים שאיבדנו. אבל זה אולי קצת ישנה אותנו, מבפנים. את מי שנהיה מעכשיו, את מי שנבטיח לעצמנו להיות. את אמירת האמת שלנו גם כשעצוב, את זקיפות הקומה הפנימית. השיר הזה מזכיר לי שחייב להגיע סוף אחר. אצל שימבורסקה יש משהו מאוד טכני, נטול גבורה בכך. יש השלמה עם כך שזו דרכו של עולם. אנחנו לא נשכח את מי שאיבדנו. אבל הלוואי שיגיע לנו סוף טוב, ואיתו גם התחלה.
.
.
*סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה (מפולנית: רפי וייכרט)*
אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.
מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.
מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.
זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.
את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.
מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.
מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.
אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.
שתהיה לכולנו שבת שלום, שקט, והרבה כוחות,
.
.
מיה טבת דיין
