על האבות

השבוע כשחזרתי מהאוניברסיטה ביום רביעי עליתי על מונית עם נהג מבוגר ומאיר פנים. 38 שנים בארצות הברית. הגיע מאיראן. למד בקולג' ביוטה. עבד שלושים וחמש שנים במשרד החינוך. ופרש לגימלאות. אז איך הגעת למונית? שאלתי אותו. אהה, הוא חייך אליי מבעד למראה, אני נוהג פה בשביל הבן שלי.

וככה למדתי שהבן שלו, בן 19 לומד בקולג' לקראת לימודי רפואה. האבא עשה איתו הסכם, אתה תקבל רק מאיות, כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה ואני אממן אותך. ומה כשיגיע לאוניברסיטה? שאלתי. נמשיך את ההסכם, הוא אמר. הוא יקבל רק מאיות ואני אממן הכל. על כמה שנים מדובר? ניסיתי להבין. הוא חישב: שלוש ועוד ארבע ועוד שנתיים ועוד שנתיים – אחת עשרה שנים! ועל איזה סכום מדובר? חמש מאות אלף דולר.

נשענתי על המושב שלי. מודה שדי בכבדות.

נזכרתי איך אבא שלי קנה לי פסנתר: הייתי בת תשע. הם היו בחובות עמוקים. הם ביקשו שאוכיח להם שאני רצינית. במשך שנתיים יום יום הלכתי הלוך וחזור ברגל לקצה השני של העיר למורה שלי כדי להתאמן אצלה. אחרי שנתיים הם היו משוכנעים. אבל לא היה להם את הכסף. כשהשתחררה קרן השתלמות מהעבודה של אבא שלי, הם קנו לי פסנתר. אני זוכרת שהיו להם חלומות משל עצמם. וכמה אבא שלי חיכה להקלה הכלכלית הזאת שתבוא. אבל במקומה הפסנתר הגיע הביתה ואבא שלי, ללא שום חופשה, התחיל מחדש את הספירה של שש שנים נוספות של עבודה עד קרן השתלמות הבאה.

שאלתי את הנהג, איך הגעתם להחלטה הזאת? שאתה תעבוד והוא ילמד. זו מסורת משפחתית אצלנו, הוא אמר. אבא שלי עבד בשבילי. אבא שלו עבד בשבילו. ואז הוא הוסיף, גם אשתי עובדת.... אבל קצת. בעיקר כדי לעשות משהו.

מאז שאני מרכיבה את המשקפיים הפמיניסטיות כל העולם עובר אצלי דרך הפילטר הזה. ומי שחושב שפמיניזם הוא שיחת בנות סגורה שקשורה אך ורק לנשים מתעלם מעובדה חשובה: כל דבר בעולם הזה קשור לנשים. הילדים שנולדים מהן, הכלכלה שהן מאפשרות, ההזנה, ההשכלה מהרגע הראשון בעולם וכמובן – הגברים. ולכן פמיניזם קשור לכל דבר בעולם.

וככל שאני רואה כמה קשיחה ההסללה של נשים לעבודות קטנות, שוליות, לסכומי כסף קטנים ושוליים, וכמה הן מורחקות ממוקדי קבלת ההחלטות בכל הממשלות בכל העולם – ככה אני רואה יותר כמה גברים, בהתאמה ישירה, מורחקים מהתינוקות שלהם, מעבודות הבית, מההרשאה לרוך ולעדינות. וכמה קשוחה ההסללה שלהם להיות ארנק הכסף המשפחתי. אם חשבנו שלגברים יש בחירה חופשית בזמן שנשים מוגבלות בבחירה שלהן, כדאי שנחשוב פעמיים.

הרבה פעמים בהרצאות שאני עושה על פמיניזם אומרים לי: אבל אף אחד לא מכוון אקדח לרקה של אף אחד! אדרבא, שנשים יילכו למנכל בנק ושגברים יישארו בבית עם התינוקות שלהם.

רק שכל המחקרים מראים שגברים שמפחיתים אחוזי משרה – כלומר, אפילו לא עוזבים לכמה שנים אלא רק מצמצמים את שעות העבודה שלהם לכמה שנים – זוכים אחר כך לתגמול שלילי מהמעסיק שלהם. למשל, הם לא יקודמו. לא יקבלו בונוסים. מישהו יזיז אותם לשולי המירוץ. הנתון הזה נכון לכל העולם, אפילו במדינות סקנדיניבה שיש בהן נאורות ורווחה שכולנו יכולים רק לחלום עליהן.

אבל זה לא רק הקריירה והכסף. אלא משהו עמוק בהרבה: במדינות מאצ'ואיסטיות כמו ישראל וכמו ארצות הברית – האם גבר עדיין ייחשב גבר אם הוא לא יהיה גיבור מלחמה כלשהי ולא יהיה ארנק הכסף? האם יש לנו מקום לאפשר גבריות אחרת, למשל של גבר שלא מבין בכסף וגם לא מתעניין בו יותר מדי? של גבר שלא ישתעבד לעבוד גם בזקנתו עבור בנו, ובכך יסליל את הבן לעבוד בבוא היום עבור בנו שלו? האם יש לנו מקום לגברים שאינם גיבורים – לא רק במלחמה, אלא גם נגד ג'וק בבית? האם לגבר מותר לפחד ועדיין נחשיב אותו כגבר?

כשהייתי ילדה הבחנתי איך חלק מהגברים המבוגרים סביבי מבינים טוב בכסף ואחרים לא מבינים בכלל, אבל מכולם היתה ציפייה זהה: שיבינו ושיביאו הרבה. מנשים לא ציפו לא את זה ולא את זה. אני אסירת תודה לאבא שלי על חיים שלמים של הקרבה למעננו. אבל ראיתי גברים סביבי נשחקים ומאבדים את השנים הכי יפות שלהם תחת ציפייה שלא תתממש לעולם. כי הם היו מוכשרים בהמון דברים, רק לא בכסף. הם כל הזמן עשו טעויות וכולם כל הזמן ירדו עליהם. והעול הזה היה שוחק.

בכל אופן, הסתכלתי באפליקציה. הנהג החמוד הזה עשה עד כה 4500 נסיעות ב 5 שנים, שזה בממוצע מאה או מאה וחמישים אלף דולר, שזה כמעט שליש מהסכום שאליו הוא שואף להגיע. וכשירדתי מהמונית איחלתי לו שיהיה לבן שלו בהצלחה והוא בירך את הבנות שלי. וחשבתי לעצמי שברכה אמיתית תהיה אם נצליח לשחרר אלו את אלו, כל אחד מההסללות הקשוחות שלו. ושאצלנו בבית זו ממש מטרה יומיומית, להות פקוחי עיניים ולחיות באופן משוחרר מההסללות שעברנו. אבל זה כבר נושא לטור אחר. אולי בשבוע הבא.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין