על הבית הלא גדול מדי

השבוע עברנו פה, בסן דייגו, לבית אחר. עד עכשיו התגוררנו בחוה מחוץ לעיר, והיינו כמעט היחידים שם בין השדות, והפרחים, והאסמים הגדולים והנוף שנפרש רחב עד הים. אבל השבוע עברנו לבית בתוך שכונה בעיר. אין לנו יותר נוף, הרחובות שטוחים, גדרות העץ נמוכות וקטנות, העציצים בפתחי הבית קטנים, הגגות אדומים וקטנים, הדלתות קטנות והבתים, ניחשתם נכון, קטנים גם הם. בעצם, הבית שלנו, שהוא בית קטן למדי אבל עם שתי קומות, הוא הבית הכי גדול בשכונה! אנחנו עוברים ברחובות ומתפלאים: הרי אמריקה ידועה בבתים העצומים שלה, מטבחי ענק, שני מקררים, גראז' שאפשר להכניס אליו חיים שלמים. אבל לא פה, לא בשכונה שלנו. פה כל הבתים קטנים.

איך זה ייתכן? כלומר, איך ייתכן שבעיר אמריקאית בורגנית כזאת, בשכונה מאוד מבוקשת, אף אחד לא הפך את הבית שלו לוילה? איך ייתכן שהם עדיין גרים בבתי קומה אחת, שנבנו צבעוניים וחמודים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת מבלי שהגדילו אותם אפילו במטר? האמת, גם בישראל מראה כזה הוא נדיר. לסבתא של אמא שלי היה בית קטן כזה שהם בנו בשנות השלושים בתל אביב, ושברגע שהיא מתה מישהו קנה אותו מילדיה ומיהר לבנות מסביבו ומעליו ולנצל כל מטר שאפשר לעוד בנייה. לבית של סבתא שלי כבר אין זכר בתוך הוילה שבה הוא מוקף היום.

אין לי מושג עדיין איך קרה שהבתים פה קטנטנים, אבל אני נזכרת בספר מיתולוגי שיצא לפני עשרים שנה בערך בארצות הברית ושחולל מהפיכה שלמה באדריכלות ובמחשבה. שמו היה The Not So Big House כלומר, "הבית הלא-כל כך גדול" והמחברת שלו, שרה סוזנקה, הסתכלה על הבתים העצומים באמריקה וסיפרה דרכם איך אנשים תופסים את עצמם, את מקומם כבני אדם בעולם, את הטבע. אף אחד כמעט לא דיבר אז בשפה הזאת. היא למשל אמרה שדרך בתים גדולים אנשים מבקשים לתפוס יותר נפח במרחב, כמו חיה שמנפחת את החזה שלה כדי להגדיל את עצמה, אבל אז, היא שאלה, איזו חווייה אנושית יש לכם כשאתם חיים בבית כזה? למשל, איזו חוויה יש לכם כשאתם נכנסים לקתדרלה עם תקרות בגובה עשרים מטר? מן הסתם אתם חשים קטנים מאוד, כמעט אפסיים, מול כוחו של אלוהים. בכנסיה זה עובד טוב. אבל בבית פרטי זה לגמרי אחד המחירים אם הבית עצום מדי: האם אתם רוצים לחיות בבית שגורם לכם לחוש קטנים?

אני זוכרת שקראתי את הספר הזה עם אמא שלי. היא בדיוק התייאשה סופית מהסלון בבית שלהם, היא אמרה שתכננה אותו גדול מדי וששום דרך שבה היא מארגנת אותו לא עוזרת, הוא תמיד נראה לה כמו אולם רחב ידיים, תמיד אין בו מספיק מיקוד. אמא שלי גם התעקשה שלא יהיו טלוויזיות בחדרים כדי שהמשפחה תתכנס בסלון פעם ביום. וזה הסתדר עם מה שסוזנקה כתבה בספר שלה, על כך שבית משפחה צריך מרחבי התכנסות, אבל לא יותר מדי כאלה. למשל, בבתים אמריקאים פעמים רבות תמצאו שני סלונים, שתי פינות אוכל, שני מטבחים. זכר לתקופה שבה היו מראים לאורחים פן אחד של הבית ולבני המשפחה פן אחר. גם סוזנקה וגם אמא שלי ניסו להבין איך מתאימים בית לחיי המשפחה שלך והתשובה היא, תמיד, להבין קודם איזו משפחה בדיוק את רוצה ואיך את רוצה שהמשפחה תרגיש בתוך הבית? ורק כשמבינים את זה אפשר להתחיל לחפש את הבית שתומך בחזון החיים שלך. לפי סוזנקה התשובה תמיד תהיה בית שתפור למידותייך. ומידותיו של אדם אינם עצומות.

מאז ,כבר עשרים שנה, אנחנו מודדים ופושטים בתים. כמו בתא הלבשה שנכנסים אליו עם מליון קולבים. גרנו בדירות ובבתים פרטיים, במושב ובעיר, בפרבר, סמוך לים ורחוק ממנו, בבתים שהיה בהם יותר מדי מקום ובאחרים שהיה בהם ממש פחות מדי. היו בתים שהתפזרנו בהם, הבית לא ריכז אותנו. היו בתים שהיינו צריכים לשרת אותם המון, בניקיון ותחזוקה וכספים וזמן, ואז היתה לנו הקלה כשעברנו לבית שלא דרש את כל השעות הפנויות שלנו. היו בתים שממש נישקנו את הקירות שלהם מרוב הכרת תודה. הם היו מרחב מרפא ממש. במיוחד היה בית אחד כזה, בקנדה, שלפני שעזבנו שרטטנו את התכנית שלו כדי שיום אחד נבנה לנו אחד בדיוק כמותו.

הוא לא היה בית מורכב או מפואר. היה לו סלון במרכז. היו לו חדרים שהקיפו את כל המרכז הזה. כל מי שנכנס לחדר שלו זכה בפרטיות אבל כשיצאת מהחדר מצאת את עצמך תמיד במרכז. לא היו בו מסדרונות. לא היתה לו קומה נוספת. והחלונות שלו היו מספיק גדולים כך שהטבע חי איתנו בבית. ובעיקר הוא לא היה גדול מדי. הוא לא היה קטן מדי. הוא היה מתאים מדי. אם יש בכלל דבר כזה.

אז עברנו לבית חמוד השבוע. זה בית זמני כמו כל השהות שלנו פה, אבל זה הבית שאנחנו מודדים עכשיו, בתא ההלבשה של החיים. עומדים מול מראה מדומיינת ומנסים להבין איך אנחנו חשים בתוכו. איך אנחנו חשים בשכונת הבתים הקטנים הזאת. כשאת עוברת הרבה בתים, כמונו, את לומדת להיות סקרנית באופן הזה. לדמיין את עצמך בדמות אחרת בכל בית. הילדות שלנו, מצידן, פשוט מתמקמות בחדרים כאילו היו שם מאז ומעולם. אותן הגודל של הבית ממש לא מעניין. אלא רק התחושה בתוכו. ועל זה בדיוק מדברת התנועה של "הבית הלא גדול מדי ". על התחושה של הבית. ועל מה שילדים יודעים באופן טבעי ואילו אנחנו לפעמים שכחנו. אבל זה כבר נכון לגבי הרבה דברים בחיים.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין