על הדמיון שעלה על כל מציאות

השבוע בדיוק לפני עשר שנים התקשרו אליי בערב ואמרו לי שאבא שלי נפצע בתאונה קטלנית. כששאלתי את הפרמדיק מה מצבו הוא אמר בואי נאמר שזה שהוא הצליח לומר לי את המספר שלך זה כבר מזל גדול. אחר כך נסענו לבית חולים העמק בעפולה, שהיה הכי קרוב למקום התאונה, בדרך עצרנו להשתין באיזה שדה חשוך והשמיים הסתובבו סביבי כמו ספירלה. אמא שלי מתה בדיוק שנה קודם לכן. זה היה יום הנישואים שלהם, אבא שלי עלה אל הקבר שלה, זה היה בדרך חזרה משם שמישהו פגע בו במהירות מסחררת בפגיעה חזיתית.

אני זוכרת כל שנייה מהשבוע הראשון, כל תנועה שעשינו, כל רופא שאמר אני לא יודע מה הסיכוי, את הכאבים האיומים של אבא שלי ואת הבית הריק שחזרנו אליו בין המשמרות. בהתחלה אמרו לנו חכו שנעבור את היומיים הראשונים. אחר כך אמרו חכו שנעבור את השבוע הראשון. ואז אחרי עשרה ימים הפסקתי להקשיב למה שאמרו לנו, נעמדתי ליד המיטה שלו והראיתי לו את המסך של האייפד.

אבא שלי בכלל לא ראה כלום. הוא לא יכול היה לפתוח את העיניים מרוב פגיעות ומרוב משככי כאבים. עמדתי ליד המיטה שלו בטיפול נמרץ והסתכלתי על השיער שלו ועל האצבעות שלו שהיו בערך שני הדברים היחידים שנראו כמוהו. הוא לא יכל לשמוע אותי ממש, ואם יכל, לא היה לי מושג מה הוא שמע ומה לא. והרופאים נלחמו עליו כל הזמן מסביב לשעון. וגם אנחנו עבדנו שם מסביב לשעון. אבל כשנעמדתי עם האייפד אני זוכרת שאח נחמד אחד שטיפל בו מעולה ממש, נכנס לחדר ואמר לי, עזבי זה סתם בזבוז זמן.

שאלתי אותו למה זה בזבוז זמן? והוא אמר כי הוא לא רואה ובקושי שומע, הוא בכלל רדום מכל מיני חומרים ובכל מקרה מה שאת מבטיחה לו לא יכול לקרות, אז חבל, זה בזבוז זמן.

מה שהבטחתי לאבא שלי כשעמדתי עם המסך של האייפד מעליו היה טיול ביערות הגשם של מערב קנדה באביב. מכיוון שעמדנו לעבור לשם, מכיוון שלפני התאונה אבא שלי תכנן להצטרף אלינו לחודש הראשון, מכיוון שלמרות שלא קנינו עדיין כרטיסים היתה לנו כבר תכנית. ואני עמדתי והראיתי לאבא שלי מסלול של מאתיים חמישים מדרגות שמטפסות במעלה יער הגשם, ומובילות לשביל שמוביל לאגם, הראיתי לו את הספסל ליד האגם. ובכל פעם שהאח הנחמד נכנס לקחת מדדים, הוא הניד בראשו בהבעה כזאת של חוסר הבנה, ויצא מהחדר.

חזרתי על זה מדי יום ולפעמים פעמיים ביום. תיארתי לאבא שלי בפרטי פרטים את המסלול, את מזג האוויר, את מה יהיה צריך ללבוש, איך נזהרים לא להחליק במדרגות הרטובות, שצריך נעליים עם סוליות גומי מיוחדות, סיפרתי על החיות שיש שם, סוגי העצים, ומול העיניים העצומות שלו העברתי את התמונות בזו אחר זו וסיפרתי מה רואים בהן. אבא שלי לא הגיב.

אחרי שבועיים כאלה קניתי כרטיסי טיסה, וסיפרתי לו שהזמנתי גם לו כרטיס ומה התאריך והשעה ומתי צריך יהיה לצאת לשדה. אני זוכרת שבשלב הזה האח הנחמד כבר לא ידע אם לצחוק עליי או להיות מודאג. הוא שאל אם זה כרטיס שאפשר לקבל עליו החזר. ליתר ביטחון. אבל זה לא היה כרטיס שאפשר להחזיר. ויותר מזה, זה היה כרטיס לכיסא עם רווח גדול במיוחד לרגליים, כי חשבתי לעצמי שבכל זאת חשוב שיהיה לאבא שלי נוח לשבת בטיסה כל כך ארוכה.

התעלמתי מזה שאבא שלי בכלל לא ישב. שבקושי הגיב, בקושי היה מסוגל לזוז. התעלמתי ממחלקת טיפול נמרץ, מקירות החדר, מהצינורות והמכשירים המצפצפים. התעלמתי מהאח הנחמד, כלומר, לא ממנו אלא מהתגובות שלו. התעלמתי אפילו מהפחד שלי, וככל שסיפרתי לאבא שלי על הטיול ביער הגשם, יותר ויותר ראיתי והרגשתי את הטיול הזה, עד שמבחינתי, הוא הפך לעובדה מוגמרת במציאות. בעצם, הוא נהיה הרבה יותר מציאותי מהמציאות עצמה.

לא מזמן נזכרתי בזה. שאלתי את אבא שלי, אתה זוכר שעמדתי לידך? זוכר את התמונות? האייפד? הוא אמר לי, באמת? הוא בכלל לא זכר כלום.

אבל בתאריך של הכרטיס שלו שקניתי הוא היה על המטוס. במזוודה שלו היו מעיל גשם ונעליים עם סוליות לא מחליקות. שבוע לאחר מכן עשינו את המסלול ההוא. אבא שלי נעזר במקל הליכה כשטיפסנו את מאתיים וחמישים המדרגות. אני זוכרת שירד עלינו גשם דק, ובחיי יכולתי לשמוע שהעצים שרו. בירידה הוא היה חיוור ואמר שהמסלול הזה קצת קשה לו. אני זוכרת שהסתכלתי עליו ואמרתי לו, לא נורא, אז קצת קשה. והייתי קול כזאת. אבל בלב שלי כמעט התפוצצתי מכל הרגשות של כל מה שעברנו.

זה לא סיפור על כוחות על טבעיים. בסופו של דבר לא הצלחתי להציל אף אחד אחר מאהוביי ומאהובותיי. וגם את אבא שלי היה צריך כפר שלם כדי להציל. אבל בתוך הכפר הזה הייתי גם אני, ואני זרעתי זרע של מציאות אחרת. הפוכה לחלוטין מכל מה שהכרנו, בקצה השני של העולם, בצבעים אחרים ובמזג אוויר אחר. מציאות שבה כל מה שקרה לנו היה מבוטל ודברים אחרים עמדו לקרות. והזרע הזה נבט. וזה כל כך מדהים כשזה קורה.

התאמנתי על זה אחר כך בהקשרים אחרים בחיים, קטנים מזה. דמיינתי לפרטים, עד שהדמיון נהיה אמיתי יותר מהמציאות והתממש. זו הרבה עבודה. לפעמים אני בכלל שוכחת שיש דבר כזה, שזה יכול לעבוד. אבל השבוע, עשר שנים אחרי הזרע ההוא שטמנתי בישראל, ושהפך עבורי ליער שלם בקנדה, הזיכרון הזה נתן לי אוויר לנשימה. הזיכרון שאפשר לעשות את זה, לטמון זרעים של מציאות אחרת, טובה יותר, ושהזמן לעשות את זה הוא אף פעם לא כשנוח ומתאים. אלא דווקא כשהכי קשה.

בעצם, דווקא עכשיו.

שנזרע מציאות טובה ושקטה, שנעבוד בזה ממש, ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט.

מיה טבת דיין