*על החברותא | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 9.8.2024*
לפני יומיים פגשתי את הרב אלחנן ניר בפני קהל של אלף איש בגני התערוכה. האירוע היה הכנס השנתי של עמותת צהר, והמפגש בינינו היה מפגש של "חברותא" – מוסד יהודי עתיק יומין של לימוד בזוגות. חברותא הוא השם של הלימוד הזה והוא גם השם של כל אחד מהלומדים. כך שאני הייתי ה"חברותא" של אלחנן והוא היה ה"חברותא" שלי.
.
אני אוהבת את המילה הזאת כי היא מספרת כל כך הרבה בשלוש הברות – אם אי פעם למדתן או למדתם בצמוד עם מישהו אתן ודאי זוכרות איך לימוד משותף הופך אנשים לחברים.
.
אני נזכרת איך בתיכון למדתי עם אורית למבחני הבגרות באזרחות – ובמשך ימים שלמים ישבנו עם ערימה של חטיפים בחדר שלה, וכתוצאה מכך קיבלנו ציון בינוני מאוד בבגרות עצמה, אבל הפכנו לחברות טובות לכל החיים.
.
אני גם נזכרת באמירה של ד"ר נאדר בוטו על כך שהנשמות שלנו בוחרות להיוולד לסביבה שחולקת איתנו את האתגרים שלנו – למשל משפחה שלמה עם נטייה לסוכרת, או משפחה שלמה שסובלת מאתגרים בתחום הכסף – ונאדר בוטו קורא למשפחות שלנו "קבוצות לימוד", כי נולדנו ללמוד ביחד איך לפתור את האתגר הזה. את המבחן המשותף שלנו.
.
אלחנן ואני הכרנו דרך השירה. כי אלחנן הוא יתום מאם ותיק מאוד והשירים שלו על אמו הם משירי היתמות המפלחים שקראתי. לצד השירה הוא גם רב ישיבה ורב קהילה, ועורך את מוסף שבת להגות וספרות של מקור ראשון, ומשמש מורה רוחני של קהילות בעולם, ביניהן קהילות יהודיות וקהילות לא יהודיות. טוב הבנתם שהוא איש מעניין ממש וחברותא שווה מאוד.
.
אבל את כל זה גיליתי רק בשיאה של המהפיכה המשטרית, כשישראל רעשה מרוב הפגנות והפגנות נגד ולילות ללא שינה, ואני התקשרתי לאלחנן ואמרתי לו, מה עושים? אנחנו חייבים לעשות משהו. ודיברנו על הצד שכל אחד נמצא בו, המגזזר של כל אחד, על איך מייצרים שיחה, ואז אמרנו, רגע, אם אנחנו יכולים לדבר ככה בינינו, הרי גם אחרים יכולים.
.
זו היתה ההתחלה של החברותא.
.
מאז ערכנו מספר אירועים מול קהל שבהם פשוט דיברנו את השיחה שלנו. שני אנשים, שכמו שאלחנן אומר, "לא צמחו באותה ערוגה". האמת היא, שלא יכולנו להיות רחוקים יותר. ואני חושבת על המשפחה החילונית, החצי קיבוצניקית שלי, על הפילוסופיה של החילוניות אצלנו, שכולנו אוהבים ומשוכנעים בה מאוד, המשפחה ההיפית של האמנים שגדלתי בה, חופש הגוף, והמחשבה, והעשייה, הנדודים בעולם, החינוך הביתי, הפמיניזם. אני חושבת על כל אלה ואלחנן, עם הכיפה שלו, והישיבה שלו מרגיש לי מישהו מהקצה השני של העולם.
.
אבל כשאנחנו מדברים, כל הכותרות וכל הערוגות מתמוססות. הוא ממהר כמוני לאסוף את הילדים, הוא נזכר כמוני במשהו שאמר באיזה שיעור, הוא נוסע כמוני לקהילה יהודית בחול, הוא מדפדף כמוני בספרים ומחפש תשובות לשאלות כמו הפחד, כמו האדמה, הוא מתגעגע לאמא שלו, השאלות שלו דומות, התשובות שלו לפעמים אחרות, זה מה שהופך את זה לכל כך מעניין. שהוא שונה כל כך, אבל לא שונה ממני כמעט בכלל.
.
אז השבוע עמדנו על הבמה הזאת, מול אלף איש שביקשו בעת הזאת לשמוע אותנו לומדים ביחד ומדברים. הבאנו, כל אחד, טקסט אחד שנתן לנו תשובה בשנה האחרונה הקשה מנשוא הזאת. אני הבאתי את הרב זקס, אם אתן קוראות קבועות פה כבר קראתן את הפסקאות של הרב זקס שמחזיקות אותי השנה, ואם לא אני ממש מזמינה אתכן ללחוץ על הלינק לאתר שלי ולמצוא את הטורים הקודמים. אלחנן הביא פסקה של הסופר לייב רוכמן שהאמין, לרגע אחד במלחמת העולם השנייה, שהוא נשאר היהודי האחרון בעולם. אני אמרתי שגם אם הייתי היהודיה האחרונה בעולם, ספק אם הייתי דואגת עכשיו לגורל היהדות. הייתי מנסה להציל את עצמי. אלחנן, שיש לו אחריות מסוג אחר, אמר שהוא היה כותב מחדש את כל התפילות.
.
אחר כך הראינו לקהל תמונות שלנו מהשנה הזאת – אלחנן עם קהילת המקויה מיפן שהגיעה לעודד חיילים לפני כניסתם לעזה, ועם תלמיד חרדי שלו שהתגייס. הוא נאבק קשה מאוד לגיוס חרדים בימים אלו, כי הצבא צריך אותם וכי לדבריו זה יציל את התורה שלהם מילדותיות, ומהתרכזות רק בעצמם. אני הראיתי תמונה שלי מה 7.10 מפסטיבל מוזיקה שהייתי בו וחשתי את עצמי מאוד בינלאומית, ואז חמישה חודשים לאחר מכן עם טבעת של מגן דוד על האצבע, מרצה בכנס יהודי ענקי בניו יורק.
.
כשכתבתי על כך בפייסבוק, היו, כרגיל, מי שניסו להסביר לי שבתקופה קיצונית כל כך חשוב להיות קיצונית ולהילחם במאבק נחוש במי ששונה מאיתנו ולהציל את עצמנו מ"הצד השני". אני כותבת את זה במרכאות כי כתבו לי את זה אנשים משני הצדדים. או שלושתם. או כמה צדדים שיש כעת.
.
אבל אני מאמינה שרובנו לא קיצוניים בכלל. ושמול ההד שהתקשורת נותנת למעט הקיצוניים, אני רוצה לתת הד לנו, האמצע הסקרן, האוהב, המחובר, המתון. אני מאמינה בנו בענק.
.
ואני מאמינה שהחיים קורים לנו מתוך הקשבה.
.
החיים שקורים לכולנו עכשיו בקצב שקשה להבין, הובילו אותי אל הטבעת הזאת, אל הקהילות היהודיות האלו, הכריחו אותי לחדד לעצמי מה זה להיות חילונית וליברלית ולהתחזק בחיי החילוניים, ועדיין להשתייך לעם ישראל, לכתוב על אנטישמיות, לכתוב שירה חדשה. החיים הובילו אותי לחברותא עם הרב אלחנן, שיחה של שני שונים, שהפכה להיות אחד מעוגני החיים.
.
בתום המפגש אמרתי שאם לפני שנה מישהו היה אומר לי שכל זה יקרה תוך שנה הייתי מרימה את הגבה שלי אלף פעמים. אבל מאז אוקטובר למדתי שדברים מופלאים קורים כשאת מדי בוקר מזכירה לעצמך לעשות תנועה אחת שאין בה כמעט מאמץ: להקשיב. ואז להתמסר.
.
אז אני מסיימת עם שיר של אלחנן, שנכתב לאחר ה 7.10 ותורגם לשפות רבות מאז, ומעביר לדעתי את מה שכולנו, מכל הצדדים, חשות וחשים.
.
*עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה / אלחנן ניר*
עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה
וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ
וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה
וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ
וּמִלִּים חַדְתִּין־עֲתִיקִין
וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת־עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,
וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.
כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי
וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת
וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת
וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁו הַכֹּל
נִתָּן.
.
.
וכמובן אם תרצו שנבוא לחברותא אצלכן מוזנות לכתוב לי. ושתהיה לכולנו שבת שלום וימים שקטים,
.
.
מיה טבת דיין