על היכולת לתכנן תכניות

השבוע נזכרתי במתנה הראשונה שקניתי לעצמי בקנדה: "לוח השנה של האמא העסוקה". או באנגלית The busy  mom calander.

.

12 דפים חודשיים, שמתאימים בדיוק לרוחב של מקרר משפחתי, עם מגנט מובנה כמובן, ואם זה לא מספיק, היו מצורפות אליו לא פחות מ-450 מדבקות! על כל מדבקה היה כתוב משהו, כמו תור לרופא שיניים, חוג בלט, חוג בייסבול, ארוחה משפחתית, ימי הולדת, והיו גם מדבקות של דברים שבחיים לא שמים ביומן, כמו דרינק עם חברה, פליידיייט של הילדים וכמובן הסעות לחוגים. היו מלא מדבקות של הסעות לחוגים.

.

עמדתי מול לוח השנה הזה ונשמטה לי הלסת: ולא בגלל העניין הפמיניסטי דווקא, למרות שבכל שנותיי בקנדה לא ראיתי פעם אחת קלנדר לאבות עסוקים. לא. הלסת שלי נשמטה כי לראשונה בחיי נוכחתי לגלות שבאמת יש אנשים שמתכננים כל פעולה, קטנה כגדולה מספיק זמן מראש, ושהתכנונים שלהם באמת מתממשים.

.

זה נראה לי מצחיק.

.

ולכן בהתחלה לא קניתי אותו. אבל כשביקרתי בבתים של חברות קנדיות הבחנתי בזוית העין שלכולן תלויים לוחות שנה כאלו על המקררים! בעצם, לא ראיתי מקרר אחד בלי לוח שנה עליו. וכשביקרתי בבתים של חברות שהכירו זו את זו, אפילו גיליתי התאמה בין המדבקות שלהן – למשל, דייט נייט עם חברות היה מודבק אצל כולן באותו תאריך, בסוף יוני.

.

קינאתי.

לא בדייט נייט שלהן.

אלא באפשרות שלהן לתכנן תכניות כל כך רחוקות ומדויקות.

 

.

קינאתי בכך שזה נראה להן טבעי. שתכניות מתממשות. ובשלווה שבה הן תכננו אותן.

.

בכל פעם שנכנסתי לבית של חברה חדשה אמרתי לה, אני יודעת שזה חצוף, אבל אולי את מרשה לי לדפדף לך בקלנדר? נהיה לי פטיש כזה. והן תמיד היו מופתעות אבל אומרות בקנדית נימוסית "בטח". ואני הייתי מחפשת את החופשה בהוואי שכבר סגורה לעוד שנה, את הארוחה המשפחתית בעוד שמונה חודשים, תורנויות של הסעות לחוגים בחודש מרץ. כשעכשיו עדיין ספטמבר.

.

עד שחברתי הטובה שם שאלה מה כל כך מעניין אותי בלוח שנה סטנדרטי על מקרר? לה, אגב, היו רשומים שם דברים ממש מעניינים, כמו לקחת את האוגר לוטרינר ודברים כאלה.

והסברתי לה, שבישראל לא עושים תכניות ארוכות טווח ומדויקות כל כך. מקסימום לשבוע הבא. לפעמים למחר. אבל רוב הזמן פשוט קובעים מהיום להיום. אז איך בעצם קובעים משהו לטווח ארוך ומאמינים שהוא אכן יתגשם?

.

אולי הגיע הזמן שתקני אחד כזה לעצמך, היא אמרה לי, ותתחילי להתאמן על זה?

ואני חזרתי אל החנות, וקניתי לי את הקלנדר הראשון לאימהות עסוקות.

.

ומה שקרה הוא שהתרגלתי.

התרגלתי לתכנן.

התרגלתי לאהוב דברים מתוכננים מראש.

התרגלתי למדבקות.

והשיא היה, שהיתה לי מדבקה שהיה כתוב עליה לקנות את הקלנדר של שנה הבאה לפני שכל שאר האימהות העסוקות יגמרו את המלאי.

.

ואני מספרת את כל זה כי השבוע נזכרתי בקלנדר שלי. זה ששכחתי ממנו יחד עם כל מיני דברים אחרים שפשוט נשמטו מהחיים שלנו במעבר מארץ לארץ, מקנדה לישראל. לא ראיתי בישראל שום קלנדר כזה. לא ראיתי על שום מקרר בדירות של החברות שלי. גם לא עשיתי שום תכניות ארוכות טווח. וכך הוא פשוט נמחק לי מהזיכרון.

.

אבל השבוע, בשל המצב, דחיתי ברגע האחרון את ההשתתפות שלי בתערוכה שבה עשרים וחמישה אמנים העמידו יצירות שכולן מגיבות לשירה שלי. כמה חיכיתי לזה! וזה, למשל תוכנן חודש מראש. נאלצתי גם לבטל את החוגים של הילדות כי לקחתי אותן לסבא, לאחר שהאזעקות התחילו לשרוק מסביבנו. ביטלתי שתי פגישות עם חברות, מפגש אחד עם תלמידים בחוג לכתיבה יוצרת ופגישת עריכה. ואפילו את הטקסט שעמדתי לכתוב לטור הזה של היום ביטלתי והחלפתי באחר.

.

השבוע התגעגעתי לקלנדר שלי.

וליכולת לתכנן תכניות.

לתכנן כמו בקנדה, לתכנן במאי מה תעשי במרץ הבא.

התגעגעתי למדבקות קטנות.

ולחיי שיגרה שאפשר לדפדף בהם על המקרר.

.

ומול מפת היירוטים פיתחתי ביני לביני את "מדד הקלנדר", כלומר, באילו מקומות בארץ יש סיכוי בימים כאלו לעשות בכלל תכניות. יישובי עוטף עזה היו במדד הזה בגדר "חסרי סיכוי לקלנדר", בזמן שתל אביב הוגדרה אצלי בתור קלנדר עם שלוש כוכביות ואילו איזור פרדס חנה קיבל במדד שלי 450 מדבקות, שזה הדירוג הכי גבוה. אבל גם זכרתי כמה המדד הזה עלול להשתנות.

.

כי אפילו בנוגע אליו, אי אפשר בישראל לעשות תכניות ארוכות טווח.

אז בימים האלה אני מאחלת לכולנו את הדבר הזה: שנוכל לעשות תכניות. מטופשות וקטנות וארוכות טווח. שתהיה לנו סוג השלווה הזאת. לעשות תכניות. לנו ולכל מי שסביבנו. בתוך זה יש כבר הכל.

.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

מיה טבת דיין