"עשי הכל כדי להאריך את הדרך"

1.

לפני שנה וחצי הוזמנו על-ידי חברים לחגוג את חג ההודיה בביתם שעל אי בודד. מרחק שיט של שתי אוניות גדולות וסירה מחופיה המערביים של קנדה. מתגוררות בו כמה משפחות. שלוש נשים שונות קרויות בוני. כמה עשרות דובים. מהמרפסת ראינו לווייתנים חוצים את המים. בלילה הדלקנו מדורה על החוף. "אם הייתי אומר לך לפני שנתיים שנגיע לכאן היית מאמינה"? הראל שאל אותי. סביבנו צוקים וים. כמובן שלא הייתי מאמינה. שנתיים קודם לכן בקושי הצלחתי לדמיין איך קנדה תיראה. איך ייראו החיים שלנו. אם נצליח בכלל להכיר מישהו קרוב. אם לא נסתובב לאחור ונברח. עד היום אני זוכרת את הפנים החיוורות שלו בנתבג. הוא דחף את עגלת המזוודות ואמר "ניסע לחודש ונראה". כל תכולת הבית שלנו היתה מאוכסנת בנמל. בקנדה המתין לנו בית זמני. זו לא היתה נסיעה לחודש. "היית מדמיין אז שנתאהב במקום הזה? שהחיים ישתנו מהקצה אל הקצה?" שאלתי אותו. אבל לא באמת המתנתי לתשובה. אם למדנו משהו בשנות מסעות זה שלא משנה כמה נתכנן ונחשוב. יש דברים שפשוט אי אפשר לדמיין.

2.

אני מזכירה את זה לעצמי עכשיו, ארבעה שבועות לפני נסיעתנו להודו. שוב עוזבים לזמן מה, משאירים מאחור את החיבוק החם ומפליגים. עשרות פעמים היינו שם, עברנו את החיסונים הללו. את מרפאת המטיילים. הויזות הוטבעו בדרכונים שלנו שוב ושוב. אנחנו אפילו שבים לאותה דירה באותה שכונה. אני יכולה לספר על הצ'אטני במסעדה של סנדהיה, ועל הקפה של טינה שנסגר רק בחצות, אבל אני זוכרת שגם הנסיעות המתוכננות ביותר שלנו הובילו למקומות לא צפויים. שום נסיעה לא נראתה כאחרת. וגם עכשיו מישהו כבר מצפה שם לומר לנו משהו. מקום חדש יתגלה. נלמד משהו שלא ידענו על עצמנו. בתוך הניירת, החיסונים, החששות אני שבה ומזכירה לעצמי: כל זה עומד לקרות. כל זה קורה תמיד.

3.

אני אוהבת לשנן שני רעיונות חיים שהשאיר אחריו משורר הודי מודרני אחד. הראשון: כשיש מספר דרכים להגיע ליעד, תמיד בחרי את זו שעדיין לא צעדת בה. הרעיון השני: עשי הכל כדי להאריך את הדרך. כשנשאל מדוע, ענה "כי זה הסיכוי היחיד שלנו להיות זרים לעצמנו בחיים האלה, לסטות מהדרך המוכרת עד מיאוס, לפגוש אפשרויות חדשות".

4.

אני תוהה מה הסיכוי של רעיונות כאלו עכשיו, בעידן הג'י.פי.אס. הווייז בוחר עבורנו את הדרך הקצרה ביותר. מבשר על היעד. מזהיר ממכשולים. איש אינו פותח עוד חלון באוטו וצועק "יודעת איך מגיעים מפה לחיפה?" אפילו להתחיל ככה עם בחורה נראה לא אמין. יש מקומות בעולם שיותר אין הולכים בהם לאיבוד. תמיד מגיעים בזמן. אבל האם זה לטובתנו?

באי הבודד ההוא, אגב, לא היתה קליטה של ג'י.פי.אס. הוא לא היה היעד של איש. בוויז הוא בכלל הופיע בתור ים. כלומר, אם היינו מסתמכים רק על הנייווט לעולם לא היינו מגיעים אליו.

5.

מתישהו השנה נאבדנו בהרים מצפון למונטריאול. רצינו לחנות את הקרוון ללילה אבל הדרך התארכה והתעקלה. הג'י.פי.אס לא עבד. הילדות היו רעבות. פנסי הרכב האירו אור קלוש במעבה היער. חששנו שאם נחנה על הדרך מישהו יתנגש בנו. לא ידענו מה יש בין העצים; דרך או בורות? העמקנו אל תוך החושך. חנינו בקרחת היער הראשונה שמצאנו. אחרי שלוש שעות נסיעה. לא העזנו להתרחץ מחשש שייגמרו המים. לא הצצתי החוצה, פחדתי מדובים. ומבני אדם. נזכרתי בסיפורים על שוכני יערות מוטרפים. אכלנו משהו קל והלכנו לישון. לפני שנרדמנו בתי האמצעית שאלה, "אמא את מפחדת"? מיד שיקרתי לה. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות. "אבל איך את לא מפחדת?" היא שאלה. על זה כבר לא היה לי מה לענות. "אני קצת כן מפחדת בעצם", הודיתי בפניה. "אז למה לא תעשי נשימות כמו שלימדת אותי?", היא הזכירה את מה ששכחתי. לקחנו כמה שאיפות עמוקות ונשפנו אתן לאט בחושך הקרוון עד שנרדמנו. וזה היה רגע. הרגשתי בו פחות יתומה. פחות לבד. גם פחות מבוהלת. ילדה אחת קטנה החזיקה אותי שם בחושך ויכולתי שוב להיות קטנה בעצמי. זה כנראה לא היה קורה אלמלא ההליכה הקטנה הזאת לאיבוד.

אז האם אני מפחדת עכשיו? מאוד. כל יציאה למסע מלווה במתח. האם הכסף שחסכנו יספיק? האם נסתדר? יהיה לנו טוב? ובנוסף מחשבת הילדות במדינת עולם שלישי, בחום, המים המלוכלכים, האוכל.

האם אני מספרת להן שאני חוששת? כמובן שלא. אבל אני מדבת איתן על תקציב. איך מרוויחים כסף מתוך מסע. איך לארוז קל ולחיות ממה שארזנו. איך להתכונן אבל לא להתכונן מדי.

האם אני עושה נשימות? כל הזמן.

האם זה עוזר? לרגעים.

האם לא בא לי לבטל הכל ופשוט להישאר? פעמיים ביום.

אז למה בכלל לצאת? כי כמו כל דבר בחיים יש תשוקות ואילוצים. געגוע להודו. סידורים בקנדה. אבל בלילות אני מזכירה לעצמי: אולי נצעד במסלול שלא צעדנו. נאריך במקום לקצר. נהיה חדשים לעצמנו. ואולי גם זה משהו, שבגיל ארבעים ושלוש אנחנו עדיין מרשים לעצמנו לבחור אחרת: לא במוכר ובידוע. אלא בדרך שמבטיחה דברים שאי אפשר לדמיין.