השבוע היתה לי "שבירה פמיניסטית" ומי שעוקבת אחרי בפייסבוק ראתה את זה: בבת אחת הרגשתי עד כמה רועמת השתיקה של ארגוני הנשים בעולם: מאות נשים ישראליות נפגעו, נאנסו, נחטפו ונרצחו אבל הארגונים שותקים. מובילות הקהל ברשתות שותקות. השחקניות הגדולות מהוליווד שותקות. כולן שתקו מהתחלה. אבל השבוע, אחרי שאיבדנו חיילת בשבי, השתיקה שלהן היתה זועקת: איפה הן, כל אותן פמיניסטיות שתמיד חשוב להן להוכיח כמה הן צודקות יותר מכולם? איפה ארגוני הנשים שבדרך כלל הופכים כל אבן כדי לשחרר נשים משבי, ולמחות על האונס, ההשפלה, הרצח וחטיפת נשים בכל העולם?
כשכתבתי על כך בפייסבוק, מישהי שאלה אותי, מה הקשר בין פמיניזם לבין החטופות? הרי יש גם גברים חטופים, הרוגים, פגועים. מה הקשר של פמיניזם לכל זה?
והסברתי לה שגברים מגויסים בהמונים ונפגעים בהמונים, אבל נשים וגברים לא שווים בפגיעה שלהם במלחמה. בין היתר כי הגברים נפגעים כחיילים וכמי שאוחזים בכוח של המדינה והצבא. אבל נשים נפגעות בשל מה שהן מסמלות: הרחם שלהן היא הרחם הלאומית, ההמשכיות של העם, הגוף שלהן הוא זה שנכבש (ממש כמו בביטוי "כבשתי את ליבה"), כשהן נאנסות הן הופכות מבחינת האויב לטריטוריה טמאה וכבושה, מסומנת. ועוד מבחינת האויב נשים הן רכושם של גברים, שעתה גברים אחרים חומסים לעצמם.
במילים אחרות: במלחמה נשים מולאמות, הן הופכות מאישה פרטית לסמל לאומי. מאישה חיה לרכוש, חפץ. קורה להן מה שהפמיניזם יוצא נגדו כל העת: מתייחסים אליהן כאל כלי לפיריון, טריטוריה שיש לכבוש, רכוש שיש לחמוס, סמל. רק לא כאל בנות אדם.
אז לאן נעלמו כל הפמיניסטיות והפמיניסטים לנוכח מאות ואולי אלפי הנשים שלנו שאיבדו צלם אדם בשם המלחמה? איך ייתכן שכשזה מגיע לישראל הפגיעה בנשים נראית לכולם הגיונית?
השבוע, היתה לי "שבירה פמיניסטית" כי הרגשתי שגם ארגוני הנשים נטשו אותנו. שגם הן מתירות את דמנו. וזה היה כל כך עצוב ומייאש שממש שאלתי את עצמי האם יש דבר כזה בכלל, פמיניזם? ומה שעשיתי יישמע קצת מוזר, אבל הייתי חייבת להיזכר בפמיניזם בצורה שאני אוהבת אותו. בצורה שבה אני מאמינה בו בכל לבי. ואחרי שישה שבועות שלא נגעתי בספר שלי, לקחתי ליד את "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", ביקשתי תשובה ופשוט פתחתי אותו בעמוד אקראי.
הספר נפתח ב"מכתב לבנותיי" – זה הפרק המסיים. וליתר דיוק בפיסקה הזאת: *"עוד תגלו בהמשך חייכן שלנשים כמעט אין סולידריות מאורגנת; אין לנו אירועים נשיים, המקבילים למשל למונדיאל, אין לנו אחוות של משחק, או של ספורט, וגם לא של לחימה משותפת ונצחונות משותפים. ולכן אין לנו בריתות שנכרתות בינינו במסגרות כאלו. לתקופות, אנחנו מאוד בודדות, גם כשיש לנו בני או בנות זוג ומשפחה. ובדרכים שונות, כבר מילדות, מכוונים אותנו שוב ושוב לחשוד זו בזו ולהתחרות אחת בשנייה, לא על הישגים והצלחות אלא על תשומת ליבם של גברים. אני מפצירה בכן: כירתו בריתות חיים עם נשים. טוו את הרשת שלכן. מצאו שותפות חיים לאחוז בידן לאורך המסע הזה. לחצות ביחד את הגילאים ואת עונות הגוף. לייצר רשת של ביטחון רגשי, כלכלי, נפשי. נשים שיהיו קהילת החברות התומכת שלכן ושיחד תהיו חלק מקהילה גדולה שתקשור הרבה קהילות אחרות. איש לא יעשה את זה עבורכן. זה לא יקרה מעצמו. אין עבור נשים התארגנות גדולה שתוביל אתכן בטבעיות אליה. ישנן התארגנויות קטנות, לעתים סביב תחומי עניין, או מצב משפחתי או מקום מגורים, וגם ברשתות ובאפליקציות ולפעמים במרחבים אחרים. זה עדיין מוטל על כל אחת מאיתנו מחדש. לטוות את הרשת. להחזיק אותה. להתחזק באמצעותה".*
בבת אחת ידעתי שזה מה שאנחנו צריכות לעשות בכל הכוח. בדיוק לנוכח השתיקה הרועמת של ארגוני הפמיניסטיות, שמבחינתי אינן פמיניסטיות בכלל. עלינו לטוות עוד ועוד רשתות של תמיכה. עוד ועוד רשתות של נשים. לתמוך דרך כך בעצמנו ובחברה כולה. להיות הנשים שאנחנו חולמות עד שפמיניסטיות אחרות בעולם יתאפסו על עצמן וילמדו מאיתנו.
ופתאום ידעתי דבר נוסף, או אולי נזכרתי בכך: שבתוך אפילה גדולה ופחד וחוסר אונים, לפעמים הדבר הכי גדול הוא לבחור בפעולה קטנה של אור. לייצר אי של אור סביב עצמנו. להדביק באור הזה את האחרות והאחרים סביבנו. לא לצפות לאף אחד שיאיר עלייך בפנס (למשל לא לצפות לארגון הנשים של האום), אלא להיות הפנס הזה בעצמך.
וככה קרה השבוע שהספר שכתבתי בתחילת השנה הפך להיות הפנס של עצמי. לא ידעתי שהוא יהיה הפנס שלי כשכתבתי אותו. נתליתי אז באורות שנראו לי גדולים ממני. כל מיני פמיניסטיות שהיו אז חכמות בעיני, ושהיום בשל השתיקה שלהן איבדו מבחינתי כל ערך. ודווקא הספר הקטן שלי הזכיר לי את הנשים בחיי – הבנות שלי, אחותי, בנות הדודות שלי, החברות, הקולגות, התלמידות והקוראות שלי, רשת הנשים סביבי, שאני דואגת להן ככל יכולתי. ובבת אחת השבירה הפמיניסטית שלי הפכה לריפוי פמיניסטי. ידעתי מה צריך לעשות. ידעתי שכולן עוד ילמדו מאיתנו. נזכרתי מה הכוח שלנו. מהו כח האמא. ושפמיניזם הוא הסיכוי הכי גדול לריפוי של לגברים ושל נשים ביחד. ואם הן שכחו מה הן אמורות לעשות, אלו בעולם, הרי שאנחנו לא שוכחות את עצמנו.
שנהיה טובות אלו לאלו. ואורות אלו לאלו.
ושתהיה לכולנו שבת שלום.
מיה טבת דיין
