*פרוזדור לבית זה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 27.12.2024*
ביום רביעי השבוע פתחתי את הדלת של המרפסת, הזזתי את כל העציצים, ואת המלונה, ניקיתי עלים יבשים, שטפתי את רצפת העץ, שתלתי מה שהיה צריך לשתול, הוצאתי שקית ענקית עם גזם ולבסוף עמדתי והסתכלתי מרוצה ממש: המרפסת נפתחה יפה ונקיה מתחת לשמיים. רק שממש באותו רגע של קורת רוח עלה בי גם קול נוסף: בשביל מה?
.
הרי מדי לילה אנחנו מתעוררים פה, בתל אביב, מהאזעקות ורצים לממד, מי בכלל יושבת בערב על המרפסת? ובמשך היום, טרוטי עיניים, מרפסת היא הדבר האחרון בלוז שלנו, בכל השנה הזאת בקושי היינו בארץ, ובכלל, מי מארגן את הבית, כשהכל כל כך מעורפל ולא ברור? ואני חושבת על הבית של אבא שלי שעדיין נמצא עמוק בבנייה ושיפוצים אחרי פגיעת ההדף מאי אז בראשית אוקטובר –
.
כמה אמונה צריך כדי לתקן בית שנפגע, כשהמלחמה על הבית עדיין נמשכת.
כמה אמונה צריך כדי לארגן בית בזמן שתחושת העתיד מעורפלת ואיתה ההגנה, ההמשכיות, השקט, כלומר – כל מה שנקשר אצלנו לתחושת הבית.
.
אז ביום רביעי עמדתי מול המרפסת המסודרת ושאלתי את עצמי: האם יש לי את האמונה הזאת, תחושת ההמשכיות, הראייה קדימה? והתשובה החד משמעית שלי היתה: לא. אין לי שום מושג מה יהיה, ומתי יהיה, ואני לא מרגישה מוגנת ולא יודעת מתי אחוש ככה, וכשאני חוזרת הביתה וסוגרת את הדלת מאחורי אני לא יכולה להגיד שהגעתי למקום מבטחים, מקסימום שהתחילה הספירה לאחור עד לאזעקה הבאה...
.
לכן אפשר לומר בשקט שסידור המרפסת היה מעשה לא רציונלי בימים כאלה, בזבוז זמן מוחלט, וגם לא ליוותה אותו שום אמונה או ראייה מרחיקת לכת קדימה. מה שכן, זה היה מעשה ממש ממש נעים! בטח למישהי כמוני שאוהבת לסדר, לשתול, לבחון מקרוב כל מיני כתמים על העלים, ולהשפריץ עליהם שמן זית וחומץ, ועוד לא התחלתי לומר כמה אני אוהבת לזרוק.
.
אני מספרת את זה היום כי הרבה פעמים אנחנו מדברות על עבודות הבית כעול סיזיפי בלתי מסתיים. בשעה שיכולת לזכות בפרס נובל את ממיינת גרביים ומעבירה עוד סמרטוט על השיש, ואם זה לא מספיק מעצבן, אז העול הזה עדיין מוטל בעיקר על נשים ואימהות, מעמיק את חוסר השוויון במשק ובאופן כללי משאיר אותך פשוט מותשת בסוף היום.
.
רק שאני רוצה לדבר היום לא על *עבודות* הבית, אלא על "עבודת" הבית.
כמו שחקלאים מדברים על *עבודת* השדה ודתיים מדברים על *עבודת* השם.
.
אמא שלי קראה לזה "לעשות בית", וזה לא קשור בכלל לקירות, תריסים, עציצים. זה קשור לתנועה שמייצרת עבורי *תחושת בית* בכל פעם שאני עושה אותה. אולי כמו חוני המעגל ששרטט מעגל ונעמד במרכזו, אני מארגנת כמה דברים מסביב, נעמדת במרכז, ולרגע מקבלת את הכוח. פעם לא התעכבתי על זה. אבל מאז שהבית שהוא ישראל התערער כל כך, והבית שהוא העולם התערער כל כך, אני מבינה שתחושת בית והכח שמגיע איתה הן אולי הזהב יקר הערך ביותר בחיים.
.
בהקשר הזה אני ממליצה לצפות בסרט הדוקומנטרי המצוין ממש על מרתה סטיוארט. אישית מעולם לא חיבבתי אותה, ואחרי הסרט הזה אני מחבבת אותה אפילו פחות חחחח, אבל דבר אחד פקח שם את עיני: האישה הזאת הפכה לאחת הנשים העשירות והמצליחות והמשפיעות ביותר בארצות הברית פשוט כי הבינה שעבודות הבית אינן רק עול ומעמסה, הן גם מקור עצום לכוח, התקרקעות, עוגן נפשי. וכל מי שטען שמרתה סטיוארט החזירה נשים לבית שמחליש אותן טעה בענק, היא הראשונה שזיהתה את *עבודת הבית* שלפני הכל היא עוגן מחזק של כח.
.
וזה נכון גם אם הבית שלך נפגע מהדף, אם יש אזעקות בלילות, אם הבית שאת נמצאת בו בכלל אינו שלך, אם את בבית זמני, מפונה מביתך, או אם לא מצאת עדיין את בית החלומות שלך. להצליח לייצר תחושת בית דרך עבודת הבית לא באמת קשור לאחוזה גדולת מימדים שעוברת מדור לדור. זה בכלל טקס, אפילו מכשפי, של כוח.
.
אני עברתי 32 בתים עד כה, גם בארץ וגם בעולם, וכתבתי ספר שירה שהוא יומן פואטי של המסע שלנו ושנקרא "לאן שנצוף שם בית". בדיעבד, אפילו בבתים הכי זמניים עשיתי את עבודת הטקס הזאת, עבודת הבית, אפילו בקרוונים, אפילו ביער. ותמיד זכרתי את הסיפור של סבתא שלי על איזה חדר זמני שהם שכרו בשנות המנוסה במלחמה, איפשהו בסמרקנד, ואיך היא תלתה חתיכת בד שמצאה על החלון, ואירגנה כיסא בפינת החדר ושולחן עם מפה וזהו, זה היה המעגל שלה, ובתוך כאוס שלא רואים את הסוף שלו היה להם בית.
.
השיר שעל שמו נקרא הספר נכתב כשבתי התינוקת נרדמה עלי, כי אימהות, והורות בכלל, הם *עבודת הבית* ולפעמים הבית הוא הגוף שלך:
.
*לאן שנצוף / מיה טבת דיין*
בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.
עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.
מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.
לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.
חנוכה עכשיו, אולי ה-חג של הבית. ומדי ערב אנחנו מתכנסים סביב נרות מתרבים, ואש שהולכת וגדלה מיום ליום - אנרגיה שהולכת ומתרחבת בלב הבית והמעגל שהוא אנחנו. ומול הנרות אתמול בערב נזכרתי בציטוט ידוע של עגנון, שלקוח מסיפורו "ימים נוראים": *"דומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה"*
.
עגנון כתב את זה בכלל על בית הכנסת של ילדותו. אבל אני קוראת את זה ומרגישה איך כל מה שאנחנו עוברים עכשיו הוא פרוזדור לבית זה: לעבודת הבית, טקס הבית, שרטוט המעגל הפנימי, לפני שנקבע מחדש את יסודותיו בחוץ. לפעמים זה במרפסת. לפעמים עם ילדינו. לפעמים במסע. לפעמים בעיניים עצומות.
הלוואי שיהיו לנו הרבה מהיסודות האלו בשנה האזרחית החדשה שבפתח.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום, ובית.
.
מיה טבת דיין