*פרידה מקיבוץ | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 21.3.2025*
השבוע חברתי ליאת ביקרה בקיבוץ כנרת, ושלחה לי משם תמונות שצילמה בטלפון הנייד שלה: חדר האוכל נעול, התקרה שלו חשופה, קורות עץ שבורות, כמעט נופלות מלמעלה. השולחנות מרוכזים כולם בפינה אחת, כמו חבורת ילדים שהפריעו, בעונש.
.
"מה קרה?" שאלתי אותה בבהלה, "הורסים את חדר האוכל?"
"אין צורך", היא ענתה לי, "הוא נטוש ומתפורר בעצמו".
.
שלחתי מיד את התמונות לקבוצה המשפחתית שלנו. חיכיתי לראות איך יגיבו.
"מה זה, מה ששלחת?" שאל אח שלי. אף אחד מהם לא זיהה.
"זה חדר האוכל!" עניתי.
"מה, גם שם נפל טיל?" שאלה אחותי.
.
לא נפל שם טיל. רזיה, דודה שלי, הסבירה לי שהופכים את חדר האוכל למתחם של משרדים להשכרה. מסתבר שהוא בעצמו הושכר לחברה חיצונית ובקרוב יעבור שיפוץ. משרדים? יכולתי לראות בתמונות את המיקום המדויק באולם שבו עמד השולחן שבו סבא וסבתא שלי נהגו לאכול. לא היו בחדר האוכל מקומות מסומנים אבל כן היו בו מקומות קבועים. והשולחן השני בטור השני משמאל היה של המשפחה שלנו.
.
בקצה הרחוק של אחת התמונות נראתה הדלת לחדר שטיפת הכלים – כל מי שסיים לאכול הניח שם את הכלים המלוכלכים על מסילה נעה. צלחות בנפרד, כוסות בנפרד, סכום. כילדה קטנה הייתי בהרבה משרדים, אבל עדיין חשבתי שאם יש עבודה חלומית הרי שזו העבודה: לעמוד מן העבר השני של המכונה הזאת ולחזות ברכבת הכלים המלוכלכים עוברת בתוך מתקן השטיפה ויוצאת משם מבריקה.
.
וככה ככל שהתבוננתי יותר בתמונות חדר האוכל ראיתי אותנו בחגיגות האביב, התחליף הקיבוצי לליל הסדר, ואת ארוחות השבת שלנו, ואת הפעם ההיא שבה אמי ואני שרנו למיקרופון ביום ההולדת של קרובת משפחה, ואת סבא שלי ממהר באחת עשרה בבוקר להשעין כיסאות הפוכים על השולחן כדי לסמן שהמקומות האלו תפוסים לאורחים שלו, וראיתי אותנו נכנסים רטובים מהבריכה ומיד חוטפים מכת קור מהמזגן, מתנפלים על האוכל, ראיתי כל כך הרבה דברים שהרגשתי כמו דמות זקנה בסרטים, שמתבוננת בבית הרוס אבל זוכרת אותו מלא חיים ושמחה.
.
הייתי נכדה של הקיבוץ, כזאת שמבקרת את סבא וסבתא בכל סוף שבוע שני ונשארת שבועות ארוכים בחופשים הגדולים. חברי קיבוץ "אמיתיים", שגדלו בקיבוץ, אמרו לי ברבות השנים שככה הכי טוב: פגשתי רק את הצדדים הטובים של הקיבוץ. את עוגת הגבינה שהשכנה הכניסה לסבתא שלי מדי יום שישי. את הגרביים הקטנות שסרגו לילדות שלי כשילדתי. השחייה הלילית ואז הלחם המטוגן בחופשים הגדולים. הקיבוץ היה פיסת גן עדן בחיים העירוניים שלי.
.
אבל הקיבוץ היה גם זה שממנו היה עליי להיפרד שוב ושוב. פעם בשבועיים נפרדתי ממנו במוצאי שבת. ואז מדי חג. ומדי חופש גדול. ומאז שהקיבוץ מתפורר אני ממשיכה במנהג המוכר שלנו – אני שבה ונפרדת ממנו, עוד שכבה ועוד שכבה.
.
פעם היתה בו חנות בגדים שבחרת בה את מה שאת רוצה ולקחת, על חשבון נקודות מהתקציב. נפרדתי ממנה כשהפכה לחנות המותג של הקיבוץ שרוכשים בה בכסף. פעם היתה בו מרכולית, שרכשת בה מוצרי מכולת כנגד נקודות מהתקציב. נפרדתי ממנה כפתחו במקומה סופר של אחת הרשתות. נפרדתי מחדר האוכל, כשבבת אחת הפסיקו להגיש בו בחינם אוכל שבישלו חברות וחברי הקיבוץ, והוא עבר לידיים חיצוניות, וגם האוכל שינה את הטעם לחיצוני.
.
נפרדתי מכל הקיבוץ כשסבא וסבתא שלי מתו ואני הפסקתי להגיע. והשבוע הגיעו התמונות, ושוב.
.
כל כך הרבה פרידות. אני חושבת איך אבא שלי, שעזב את הקיבוץ מרצונו ברגע שיכל, בכלל לא מבין למה אנירגשנית כל כך לגבי הקיבוץ. אולי זה משהו שרק נכדים ונכדות אחרים של קיבוץ יבינו.
.
ולסיום אני רוצה לספר איך התלוויתי פעם לסבתא שלי למלא אוכל בקופסאות הביתה, ואיך רגע לפני שסיימנו סבתא שלי התעכבה ליד החביות הענקיות שהיו מלאות במיצים – כתום, ורוד וצהוב. היא מילאה את הקנקן במיץ ורוד בוהק ורק אז הבחינה שזה לא המיץ שהתכוונה לקחת! אז היא שפכה את תכולת הקנקן לחבית הסמוכה, שהיה בה בכלל מיץ כתום, ואז עברה לחבית השלישית שאליה התכוונה מלכתחילה, ומילאה את הקנקן במיץ הצהוב.
.
היא עמדה ללכת. רק שבחבית של המיץ הכתום התפשט בינתיים כתם ורוד ענקי מהמיץ שהיא הרגע שפכה לשם. נחרדתי. המיץ של כל הקיבוץ נהרס! לא כדאי שנדווח למישהו? סבתא שלי, שהייתה מטר ארבעים ושש הסתכלה אלי במבט תמה - גם בעיניה הייתי תמיד רגשנית מדי – ואז עשתה תנועת ביטול עם היד ואמרה, אל תדאגי זה עד רגע מתערבב, הכל בסוף מתערבב.
.
עכשיו אני אומרת את זה לעצמי, אל תדאגי, מיה, הכל בסוף מתערבב. העבר יתערבב עם ההווה, חדר האוכל ההוא, עם בניין המשרדים שיהיה בו, הקיבוץ של אז עם הקיבוץ של עכשיו, ואולי אפילו המדינה שאת כל הזמן נפרדת ממנה בלב שלך, גם היא בסוף תתערבב עם המדינה העתידית שהיא תהפוך להיות.
אולי כולנו של פעם נתערבב עם מי שנהיה בעתיד. ובסוף כמו במיץ, אפילו לא נשים לב.
.
אולי זה רק זמני, שבתוך הכתום מתפשט לו כתם ורוד של טעם אחר. עוד רגע הכל ישוב להיות אחד.
.
וזהו. אני מסיימת בשיר עלי ועל סבתי, בקיבוץ, כשישבנו וכתבנו מכתבים לקרובי המשפחה שלנו שלא עלו ישראל אלא בחרו לחיות באמריקה:
.
אמריקה / מיה טבת דיין
מִישֶׁהוּ צִיֵּר שָׂדוֹת
מְרֻבָּעִים, יָם עָגֹל, שְׁבִילִים דַּקִּים,
בַּיִת נָמוּךְ וּבְתוֹכוֹ
הִנִּיחַ אוֹתָנוּ, בְּהִירוֹת וּקְטַנּוֹת -
יַלְדָּה וְסָבְתָא.
הַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה. כָּתַבְנוּ מִכְתָּבִים
מֵעַל מַפַּת הַפְּלַסְטִיק בַּמִּטְבָּח.
דַּקּוֹת שֶׁל צָהֳרַיִם נֶאֶסְפוּ אֶל עַצְמָן
קְטַנּוֹת כְּגַרְגִּירֵי אֹרֶז.
אֶצְלֵנוּ חַם (הִכְתַּבְתְּ. אֲנִי תִּרְגַּמְתִּי
לְאַנְגְּלִית) הַגִּיל מִתְקַדֵּם.
הַנֶּכְדָּה בְּקָרוֹב חוֹגֶגֶת בַּת מִצְוָה.
סַפְּרוּ לָנוּ עֲלֵיכֶם.
סְטֶנְלִי שָׁבַר אֶת רַגְלוֹ (הֵם עָנוּ, אֲנִי
הִקְרֵאתִי). אָן וְגִ׳ים בְּבֵית הַבְרָאָה.
אֲנַחְנוּ פֹּה, בְּקָלִיפוֹרְנִיָה,
תָּמִיד חוֹשְׁבִים עֲלֵיכֶם.
שׁוּרוֹת שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ הִתְאָרְכוּ בֵּינֵיכֶם
נִקְשָׁרוֹת בִּי בְּפֶתַח הַטַּבּוּר;
זִכְרוֹן שְׁזִיפִים קְפוּאִים בַּמַּרְתֵּף הַלִּיטָאִי,
הִתְבַּשְּׁלוּת הַקִּבּוּץ בַּחַמְסִין, אָמֶרִיקָה.
דִּיַּקְתִּי בְּמִלִּים. הֶאֱמַנְתִּי שֶׁדַּי בָּהֶן
לְהַשְׁכִּיחַ מִלְחָמוֹת, לְאַחוֹת חַיִּים שֶׁהִתְפַּזְּרוּ
לִשְׁזֹר חַבְלֵי לֵדָה. לֹא הִכַּרְתִּי כָּמוֹךְ אֶת הַזְּמַן.
חָשַׁבְתִּי עֲדַיִן לַהֲפֹךְ
אֶת קַעֲרַת הַמָּוֶת עַל פִּיהָ.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
.
מיה טבת דיין
