*שפת האהבה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 20.9.2024*
בראשית השבוע עליתי על מונית והדבר הראשון שהבחנתי בו כשהפניתי מבט אל הנהג היה קעקוע בצורת מפת ארץ ישראל על הצוואר שלו. ככה, המדינה שלנו בקו מתאר שחור ודק השתפלה מתחתית האוזן שלו ועד מעלה העורף. גולן, כנרת, הנגב, הכל.
.
לא כאב לך? שאלתי מיד את השאלה ששואלת כל מקועקעת שזוכרת היטב כמה כואב להתקעקע בעורף. גמר אותי! ענה הנהג. העיף לי את הראש מרוב כאב! הוא הוסיף. אבל זה עבר מהר. תראי, זה בסך הכל קעקוע קטן.
.
זה היה אולי קעקוע קטן אבל הוא היה של ארץ ישראל השלמה. זה מאוקטובר? ניחשתי. חשבתי שזה חלק מהטרנד של שרשראות ארץ ישראל ועגילי ארץ ישראל, אבל הנהג ענה, מה פתאום, זה מהרבה לפני. אני תמיד הייתי ציוני. וחוץ מזה, הוא הסתובב אליי, גם קוראים לי ישראל.
.
אחר כך נזכרתי במה שנקרא "שפת האהבה", כלומר, שלכל אחד ואחת מאיתנו דרכים שונות לחוש אהבה ולהביע אהבה. יש מי שכדי לחוש אהבה צריכים מגע, למשל. יש מי שחשוב להם לבלות זמן איכות עם האהובים שלהם. יש מי שצריכים שיוכיחו להם את האהבה במתנות, ואחרים שצריכים שישרתו אותם או שמאמינים שאהבה פירושה לשרת אחרים, ויש גם מי שצריכים מחמאות ומילות אהבה.
.
ובשעה שהנהג ששמו ישראל, עם הקעקוע של ישראל על העורף, אוהב את ישראל מתוך הקעקוע שהעיף לו את הראש מרוב כאב, שאלתי את עצמי איפה מתקיימת האהבה שלי עם ישראל, כלומר, האהבה השקטה, הפנימית, זו שבין תנוך האוזן לעורף.
.
מאז אוקטובר אני אוהבת את ישראל מתוך השיחות עם סבתא שלי, סבתא רבקה. היא כבר יותר מעשר שנים לא חיה פה בגופה, אבל השיחות שלנו ממשיכות. בעצם, בכל פעם שאני שואלת את עצמי "מה יהיה" ו"מה לעשות", אני מפנה את השאלות האלו בלב גם אליה. ובכל פעם שאני עונה לעצמי, נדמה לי שהקול הפנימי שלי עשוי מהקול שלה. או מהשיחות הרבות שהיו לנו על מה זה להיות יהודיה, מהי אנטישמיות, מה זה אומר לחיות בישראל.
.
סבתא רבקה שלי בחרה לחיות בישראל למרות שאהוב לבה, סבא שלי, ממש לחץ לנסוע לאמריקה. למרות שהיו להם אפשרויות אחרות. למרות שהיה מפחיד בארץ, עוד לא היתה מדינה, למרות שהיה ברור לה עוד לפני שהיתה אמא, שהבנים שלה ייצאו להילחם שוב ושוב. סבתא שלי היתה נחושה מאוד ועקשנית בבחירה שלה.
.
היא שבה וסיפרה לי על מה שקרה באירופה. לא כדי לחזור על עצמה. היא התייחסה לזה לדעתי כמו אל תורה שבעל פה, תורה שמלמדת מה זה להיות יהודיה. היא לא אמרה מעולם שאי אפשר לחיות במקום אחר. אבל היה חשוב לה שאבין איך זה היה עבורה.
.
מאז אוקטובר אני עדיין מבררת את השפה. ברור לי שהשפה הישנה שלנו לא יכולה לתאר את מה שהתרחש ושעודנו מתרחש. וכמשוררת זה אומר שאני יכולה לכתוב מעט מאוד שירים. אבל כן כתבתי מחזור שירים שלם על השיחה הנצחית הזאת עם סבתא שלי.
.
בין התכונות החזקות שלה, סבתא רבקה האמינה בשגרה טובה ויציבה וידעה לייצר אותה גם בשנים כאלו, של מלחמה ושל פחד. הארוחות הוגשו בזמן, ובמידה הקבועה שלהן. הבית היה שקט במנוחת הצהריים. פחד או דאגה לעולם לא היו חלק מהשקט שלו.
.
היה לה חשוב לגדל ילדים ונכדים יציבים, רגועים, עם עוגן פנימי, היום אני מבינה שבתוך כל מה שהיא עברה וידעה על החיים, היא לא מיהרה לחשוף אותנו. היא ייצרה עבור כולנו בועה של שקט. אז אני רוצה להביא לפה שיר אחד שכתבתי על השקט הזה שלה.
ולאחר מכן שיר שכתב זביגנייב הרברט הפולני על סבתא שלו והבועה שהיא יצרה עבורו.
.
*מתוך "מכתבים לסבתא רבקה אחרי ה 7.10"**/ מיה טבת דיין*
הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת עָלַי / הַגְּבוּל הַפָּרוּץ סוֹגֵר עָלַי / זִכְרוֹן הַחֶדֶר שֶׁלָּךְ בַּקִּבּוּץ סוֹגֵר עָלַי כְּשֶׁאֲנַחְנוּ/ יְשֵׁנוֹת בְּתוֹכוֹ רַכּוֹת וְעַתִּיקוֹת / עִם דֶּלֶת בְּלִי מַנְעוּל, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר קָרִיר, / הִמְהוּם הַיּוֹנָה, וּפִנְקַס הַטֵּלֵפוֹן שֶׁלָּךְ / נָח לְיָדֵינוּ בִּכְרִיכַת קַרְטוֹן כְּתֻמָּה / חֲתוּמָה בַּמִּלָּה "אַלְפוֹן".
אֲנִי סוֹרֶקֶת עַכְשָׁו אֶת כָּל הַפְּתָחִים, / הַתְּעָלָה הַבְּהִירָה שֶׁמִּמֶּנָּה חָמַקְתְּ / אֶל הַמָּוֶת, שַׁעַר הַקִּיר שֶׁבּוֹ/ הִתְחַלְּפוּ הַזְּמַנִּים, אֲנִי נוֹעֶלֶת / אֶת הַשָּׁנִים שֶׁלָּנוּ לְאָחוֹר, חוֹתֶמֶת / אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַמַּחְסָן,/ הַשְּׁבִילִים הַיְּחֵפִים, שַׁעַר הַקִּבּוּץ, הַצָּהֳרַיִם, דֶּלֶת הַכְּנִיסָה שֶׁבְּמַזָּל לֹא נִפְרְצָה.
לְעוֹלָם לֹא נִישַׁן כָּכָה יוֹתֵר.
.
והנה שירו של הרברט, קיבלתי אותו השבוע מא' שאמרה לי שגם היא, ממש כמו הרברט, מרגישה שהיא נמצאת בקרקעית המילה. אולי זה קשור גם לכך שכולנו עדיין חסרי מילים.
.
*סבתא / זביגנייב הרברט (מפולנית דוד וינפלד)*
סָבָתִי הַקְּדוֹשָׁה בַּנָּשִׁים / בְּשִׂמְלָה אֲרֻכָּה הֲדוּקָה / רְכוּסָה בְּמִסְפָּר שֶׁלֹּא יִמָּנֶה מֵרֹב / שֶׁל כַּפְתּוֹרִים / כְּמוֹ אוֹרְכִידֵאָה/ כְּמוֹ אַרְכִיפֵּלָג / כְּמוֹ מַעֲרֶכֶת כּוֹכָבִים
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל בִּרְכֶּיהָ / וְהִיא מְסַפֶּרֶת לִי / עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ / מִיּוֹם שִׁשִּׁי / עַד יוֹם רִאשׁוֹן
כֻּלִּי אֹזֶן / אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל – / אֲשֶׁר לְעַצְמָהּ / רַק אֶת מוֹצָאָהּ אֵין הִיא מְגַלָּה לִי / סָבְתָא מָרִיָּה לְבֵית בַּלָּבָן / מָרִיָּה בַּעֲלַת הַנִּסָּיוֹן
הִיא לֹא אוֹמֶרֶת דָּבָר / עַל טֶבַח / אַרְמֶנְיָה / טֶבַח הַטּוּרְקִים /הִיא רוֹצָה לַחְסֹךְ לִי /כַּמָּה שְׁנוֹת אַשְׁלָיָה /
הִיא יוֹדַעַת שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים אֶזְכֶּה /וְאַכִּיר בְּעַצְמִי /בְּלֹא מִלִּים, הַשְׁבָּעוֹת וּבְכִי /אֶת פְּנֵי הַשֶּׁטַח /הַמְחֻסְפָּסִים/ וְאֶת הַקַּרְקָעִית /שֶׁל הַמִּלָּה
.
אני מקדישה את הטור הזה לא' שנתנה לי את השיר הזה, ולסבתות שלנו, למה שהן איפשרו לנו ועדיין מאפשרות לנו, לשפת האהבה שלהן. כי בסוף אלה החומרים שמהם אנחנו עשויים באמת.
שתהיה לנו שבת שלום ושקט,
.
.
מיה טבת דיין