תזכורת להעלות ציפיות לשנה החדשה

כבר חודש שאני מלמדת פה, באוניברסיטה של סן דייגו. פעמיים בשבוע אני פוגשת שתי קבוצות של סטודנטים לכתיבה יוצרת, במגמת השירה. לפני שהגעתי לפה הפחידו אותי מאוד: ואני לא מדברת על כל העניין של איך בכלל מלמדים שירה באנגלית, כשזו לא שפת האם שלך וגם לא השפה שבה את כותבת. לא. הפחידו אותי מהתלמידים.

.

אמרו לי שהתלמידים אמריקאים. וכששאלתי מה הבעיה עם זה, הסבירו לי שיש עם זה שתי בעיות; הראשונה, הם מגיעים צעירים מאוד לאוניברסיטה, כך שמי שיישבו מולי יהיו בני עשרים ואולי אפילו בני שמונה עשרה. אמרו לי, הם לא כמו אצלנו, לא עשו צבא, ובגלל זה הם עדיין מאוד ילדותיים בגיל הזה. תתכונני לשבת מול תלמידי תיכון. ומה הבעיה השניה, שאלתי? הבעיה השניה היא שהם לא מדברים.

.

לא מדברים? נבהלתי. אה, כמובן שהם מדברים, הסבירו לי כל מי שהסבירו לי דברים, אבל הם מדברים באמריקאית. כלומר על פני השטח. הרבה סמול טוק. וגם אם משהו יראה לך עמוק זה הכל הצגה. אל תשכחי שאת קרובה לללוס אנג'לס ולהוליווד, כולם שם שחקנים. או שקרנים. או לא יודעים בכלל איך מדברים לעומק. או פתוח. אין לך שום סיכוי להגיע איתם לשיחה עם משמעות. כל מי שהזהירו אותי היו בעלי ניסיון, הם לימדו פה, בארצות הברית, והם אמרו לי פה אחד: תתכונני לזה. אבל איך מתכוננת לדבר כזה? שאלתי, כלומר, מה אפשר לעשות?העצה של כולם היתה זהה: תנמיכי ציפיות.

.

וכך הגעתי עם ציפיות מאוד נמוכות ועם פחדים ממש גבוהים לשיעור הראשון שלי פה באוניברסיטה. אני אוהבת לעשות בשיעורים שלי מעגלי שיתוף, בעיקר כדי להצית רעיונות לכתיבה ולהאיר סיפורים שנשכחו באפילה של הזיכרון. אין לך שום סיכוי שזה יצליח, הזהירו אותי. ולכן כששאלתי את התלמידים לשמותיהם וביקשתי שיגידו מילה או שתיים על השם הזה, התפלאתי לגלות שלכל אחד מהם היה סיפור מרגש עד דמעות על השם שלו. איך זה ייתכן? הרי הם בני עשרים, הם לא עשו צבא, הם כולם חצי שחקנים, נהייתי חשדנית, אולי הסיפורים שלהם שקריים? אולי כולם עושים לי הצגה?

מאז עבר חודש.

קראתי 120 שירים שלהם עד כה. ישבתי איתם במצטבר 24 שעות. קראתי אותם כותבים על המשפחות שלהם, מי שאמא שלה מכורה לסמים, מי שאמא שלו מחוברת לצינורית חמצן שדוקרת אותו בכל פעם שהוא מתקרב לחיבוק, מי ששוטפת את אמא שלה לפני הניתוח, מי שהמשפחה שלה לא מקבלת את היותה טרנסג'נדרית, מי שגדלה בבית יהודי אבל הסתירו ממנה את היהדות, ומי שגדלה בבית נוצרי אבל גידלו אותה כיהודיה לכל דבר, למדתי על טעמי הילדות שלהם, הגם שלא היתה רחוקה מאוד, וכבר הם נושאים בתוכם געגוע, למדתי על הסודות המשפחתיים שהם מחזיקים איתם, למה הדוד הזה נורה על ידי המשטרה? לאן נעלמה סבתא ואז חזרה אחרי שנים? מה הסיפור המוסתר של האחות הגדולה והגוף שלה? מה באמת קרה שם כשחצו באופן לא חוקי את הגבול? כל כך הרבה סיפורים וכאבי לב ושמחות ורגעים קטנים ואנושיים התגלו לי מבעד לזכוכית המגדלת של השירה.

.

התלמידים שלי כל כך מרגשים שיש שיעורים שאני מסיימת עם דמעות בעיניים.

חלקם כותבים בצורה מפעימה.

למרות שלא עשו צבא.

למרות שהם מדברים אמריקאית.

למרות שהם מתגוררים בסמוך להוליווד, ניזונים מטיקטוק, מגיעים לשיעור בכפכפי פרווה וגוזיות.

למרות כל מה שאמרו לי עליהם.

.

ואני חושבת על זה עכשיו, ערב ראש השנה, על כל מי שהציעו לי להנמיך ציפיות. כי זה זמן טוב לתיאום ציפיות מול העולם וכי נדמה לי שזו תזכורת לכך שאפשר ואפילו צריך להעלות ציפיות. ובטח מבני אדם. כי כל אחד סוחב בתוכו, ממש כמו בובות רוסיות, את כל הדורות שלו מקופלים בפנים, בגודל הולך וקטן, עד לאותה סבתא זעירה בבטן, סבתא עתיקה מאוד שהתחילה את כל השושלת הזאת, והיא גם זקנה מאוד וגם תינוקת, כמו כולם. צריך להעלות ציפיות כי אין אדם שלא סוחב בתוכו את כל שושלת הבובות. אין אדם בלי כאב. אין אדם בלי געגוע. אין אדם בלי סיפור אמא. אין אדם שלא מנסה להציל את עצמו בתוך החיים, ובתוך הכותרות, ובתוך הפחד מאטימות הלב של אחרים. אין אדם שלא יכול לספר לנו משהו שיגרום לנו לדמעות בעיניים. וכשאני זוכרת את זה, הלב שלי מתרכך אפילו מול מי שהכי קשה לי איתם.

.

וזה מחזיר אותי לשיר שאני אוהבת, של המשורר האמריקאי רוברט בליי, שהוא תזכורת לדבר הזה בדיוק. אני מאחלת לכולנו בשנה הזאת, וגם לעצמי, שלא נסכים בקלות כזאת להנמיך ציפיות. ושנזכור להסתכל על כל אחד בתור העולם ומלואו שהוא. באנושיות. בהבנה. בחמלה על כל מה שדומה בינינו.  והנה השיר -

.

 מקור אחד של מידע גרוע / רוברט בליי

[תרגום: משה דור]

יֵש בְּךָ יֶלֶד כְּבֶן
שָלֹש שֶלֹא לָמַד דָּבַר בְּמֶשֶךְ
שְלֹשִים אֶלֶף שָנָה, לִפְעָמִים זוֹ יַלְדָּה.
עָל יֶלֶד זֶה לְהַחְלִיט
אֵיךְ לְהַצִילְךָ מִמָּוֶת. הוּא אָמַר דְּבָרִים כְּגוֹן:
שֵב בַּבַּיִת, הִמָּנַע מִמַעֲלִיּוֹת, אֳכֹל רַק בְּשַׂר אַיַּל-הַקוֹרֵא.
אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ.
אַתָּה נִמְצָא בָּמִּשְׂרָד, כֵּן, אַךְ אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה
בַּלַּיְלָה. הוּא חֲסַר מֵידָע אֲבָל הוּא בְּאֶמֶת רוֹצֶה
לְהַצִיל אֶת חַיֶּיךָ, וְהוּא מַצִּיל. בִּזְכוּת יֶלֶד זֶה
נִצַּלְתָּ מִפֻּרְעָנֻיּוֹת רַבּוֹת. יֵש לוֹ שִשַּה רַעְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים.
חֲמִשָּה אֵינָם פּוֹעָלִים. בְּדִּיּוּק בְּרֶגַע זֶה הוּא חוֹזֵר עֲלֵיהֶם בְּאָזְנֶיךָ.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום ושנה טובה אמן ואמן,

מיה טבת דיין