תקרת הזכוכית הנעלמת

תשמעו מחשבה שהולכת איתי כל השבוע. בשיחה שלי עם הרבנית ימימה במשכנות שאננים השבוע דיברנו על תקרת הזכוכית – הרבנית ימימה שברה כמעט כל תקרת זכוכית אפשרית לאישה בחברה החרדית, אבל היא אמרה שהיא עצמה בכלל לא מאמינה בתקרות זכוכית! אז במה את כן מאמינה? שאלתי אותה, "אני מאמינה בלמלא את האוויר, את מה שריק, ובהרבה עבודת שטח", היא אמרה.

.

מה הכוונה למלא את האוויר, שאלתי? וימימה הסתכלה סביבה ואמרה, הכוונה היא להפנות את המבט למה שקרוב ועדיין חסר. לא למעלה לאיזו תקרה בלתי נראית, אלא למה שחסר מסביבך, ומשם להתחיל. ואז היא שלחה יד וכאילו מיששה את האוויר, את מה שאפשר לחוש ולראות שחסר, לא בגבהים אלא ממש ליד הפנים שלה. וזה היה כל כך יפה וברור באותו רגע.

.

אבל המשפט על עבודת השטח הוא זה שהפך את המחשבה שלי השבוע, כי בבת אחת הבנתי שכל הזמן הזה אנחנו מפנות את המבט לכיוון הלא נכון. שכדי לפרוץ למעלה, יש לעבוד למטה. לכתת רגליים לפעמים, כמו שאני עשיתי מהתחלה ולנסוע בכל הארץ, למשל. לפגוש את הקהל שלך בשטח. לדבר עם הקהל שלך בשטח. ובאמת בסוף המפגש שוב ראינו כמה ימימה ואני דומות כשעמדנו שעה ארוכה על הבמה ודיברנו עם כל אחת ואחת בקהל. וזה הזכיר לי שכבר יצא לי להופיע עם אמנים שבורחים מהבמה בתום ההופעה אבל אני ממש כמו ימימה, הכי אוהבת את מה שקורה אחרי ההופעה, את השיחה עם השטח.

.

לשבור תקרת זכוכית נשמע דבר גדול, ועבודת שטח נשמע קטן, אבל אין באמת גדול וקטן כשאנחנו מגיעות לספר סיפור חדש על המציאות. תחשבו למשל על עבודת ההורות: זה כאילו קטן כל כך. המון פעולות קטנות, יומיומיות, לפעמים עם ילדים קטנים מאוד, לפעמים לאט מאוד, את כאילו חוצבת מים בסלע, אין שום דבר מזהיר בזה, אין כמעט רגעי תהילה, אין מחיאות כפיים, אפילו כשאת רוצה לקבל אותן בבית את לא תמיד מקבלת אותן. ומצד שני – האם יש משהו גדול מזה? כל הפעולות הקטנות שלנו מתנקזות לכדי ילדים וילדות שבעצמן יהיו הורים ויעבירו את הפעולות האלו הלאה.

.

כל ילדה שאני משקיעה בה את עבודת השטח שלי היום תהיה תוך כמה דורות עשרות ומאות נשים. ואפשר גם לומר את זה הפוך: אני היום התוצר של אינסוף פעולות קטנות שעשתה סבתא גדולה כלשהי שאפילו את שמה אני לא יודעת, והיא עבדה קשה מאוד מאוד בשטח כדי שאני אהיה מי שאני ואשפיע את האדוות שלי בעולם.

.

מה שמזכיר לי שתמיד אני אומרת שעל כל דבר שאנחנו עושות צריך לתת קרדיט גם לכל הסבתות והאימהות והסבים והאבות שלנו פשוט מהסיבה הזאת. כי הם עבדו בעבודת שטח רצינית מאוד כדי שזה יקרה.

.

וחוץ מזה יש משהו מאוד אלים בזכוכית ובשברים שלה, ומי שראתה את הילדה שלה שוברת דלת זכוכית ואז מבלה יום שלם בבית חולים עם חתיכות בכל הגוף, מבינה על מה אני מדברת, ואל תשאלו אותי איך אני יודעת.

ולעומת זאת, עבודת שטח היא עבודה רכה מאוד, אפשר לדמיין אותה, היא לא חותכת ופוצעת אותך, היא  ממלאת את המקומות החסרים, את האוויר, כמו שאמרה ימימה, את  מה שאת מריחה ומרגישה ויודעת.

ואנחנו יודעות שזה עובד, כי ככה מגדלים ילדים ואנשים. ככה עובדת האבולוציה. האבולוציה לא שברה שום תקרת זכוכית כדי להתקדם, היא עשתה עבודת שטח של דגים ולוטרות ועצים ודובים ומלא בקטריות, כל העולם הזה הוא עבודת שטח אחת גדולה ואפס ניפוץ של זכוכיות.

.

אז אני מכריזה פה על פמיניזם בלי תקרות זכוכית, בלי הפניית המבט למעלה בכלל, אלא עם מבט רך למטה, למה שרק את יכולה למלא, ממש עכשיו, ודרך שם להתקדם לאבולוציה של סיפור חדש. דרך הדברים הקטנים העצומים מאוד.

.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

מיה טבת דיין