*בת מצווה ליתמות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 31.1.2025*
השבוע היה יום השנה ה-12 לאמא שלי. בקבוצה המשפחתית אחותי כתבה "בת מצווה" והוסיפה אימוג'י עצוב. מה כבר אפשר להגיב על זה? אבא שלי צילם את הקבר, ואת גמד הגינה שהוא ואחי קנו לה, כי לאמא שלי יש קבר שהוא בעצם גינה. ואני צילמתי את התמונה הממוסגרת שלה על שולחן האוכל שלנו, מוקפת קערות עם בננות ואשכוליות ונר, קצת כמו שעושים בהודו, כשמקיימים טקס פוג'ה לאלים בבית.
.
אמא שלי מתה בת 64, ובהתחלה עוד אפשר היה לדמיין אותה נצחית בגיל הזה. אבל בשנים האחרונות כבר אין לה גיל. החברות שלה ובעלה עברו את השבעים ואז את השבעים וחמש. ולא ייתכן שאמא שלי השתהתה מאחור, זה ממש לא הסגנון שלה. מצד שני, היא לא רצתה להזדקן, היא חששה מכך מאוד, וכך קורה שכבר כמה שנים אני לא מצליחה להצמיד לה מספר.
.
גם מניין שנות מותה אינו שלה. מה היא קשורה לספירה הזאת. שנה, חמש שנים, עשור. זה לא שהיא נולדה למוות או משהו כזה. אבל מי שכן נולדו ביום ההוא לפני 12 שנים היו אנחנו – שלושת ילדיה – לידה כפויה, כמו כל לידה, לא רצונית, איש לא שאל אותנו, וכמו בכל לידה לא בחרנו בזה ולא הבנו מה מחכה בקצה של זה, נדחפנו על ידי כוחות גדלים מאיתנו ונולדנו, הפעם ליתמות.
.
ואני אומרת לידה כי אם יש משהו שלמדתי שוב ושוב ב-12 השנים הללו הוא שאנחנו נולדים ממותן של אימהותינו כפי שאנחנו נולדים מרחמן. פגשתי אלפי יתומים ויתומות באירועים שהיו לי מאז, קראתי ספרים, ערכתי ספרים של משוררות שהתייתמו מאם, צורפתי לשלל קבוצות שזה הנושא המשותף להן, אובדן אמא, ובכל הזדמנות שבתי ושאלתי: האם אתן דומות למי שהייתן לפני, כשעוד היתה לכן אמא? והתשובה תמיד אותה התשובה: לא.
.
מותה של אמא שלי הוליד אותי כמשוררת, כי דבר ראשון, לאורך שנת האבל הראשונה עליה, כתבתי ספר שירה שכל שיריו בגוף שני אליה, אחרי שהשיחות הטלפוניות שלי איתה הפסיקו פתאום. משם כבר לא הסתכלתי לאחור על הקריירה שהיתה לי באקדמיה, שכחתי תכניות אחרות, מי הייתי לפני, והתמסרתי לשירה.
.
בשנה השנייה למותה, כשהבנתי שאני צריכה להפסיק להמתין שתבוא לי בחלומות ושעליי להיות יותר אקטיבית ביצירת הקשר בינינו, נרשמתי בקנדה לקורס תקשור, וכך בנוסף לשיחות בינינו שהתחדשו, מותה של אמי הוליד אותי גם כמישהי שפה ושם מתקשרת.
.
כשהתחלתי לחשוב ולכתוב וללמוד פמיניזם, הייתי אמא ללא אמא, מצד אחד גידלתי שלוש ילדות צעירות ומצד שני מעליי שושלת האימהות והסבתות היתה קטועה, כלומר, לא היתה אף אישה מבוגרת ממני במשפחתי שאיתה אוכל לדבר. ואז שקעתי בשיחות שהיו לי עם אמא שלי, כל מה שהיא גידלה אותנו עליו, היחס שלה ליופי שלה, הפחד שלה מהזדקנות, זקיפות הקומה שלה מול החיים, והחשש שלה מכסף. מכל אלו נולד "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי" ואני נולדתי כפמיניסטית.
.
אמא שלי היתה בימאית דוקומנטרית, שזכתה בפרסים בחו"ל ושעסקה שוב ושוב באנטישמיות ובשואה. הקשבתי לה בנימוס אבל התרחקתי מזה כמו מאש. חשבתי שזה סיפור שלה, דור שני לשואה, ושיופי שהיא פותרת עם עצמה את העניין הזה. אבל ב-7.10 כשמצאתי את עצמי בלב ההילולה האנטישמית בקליפורניה, כל העיסוק של אמא שלי חזר אליי בבום. וכשכתבתי בימים ספורים חמש מסות שונות על אנטישמיות שלוש מהן באנגלית, שמעתי את הקול שלה בתוכי חוזר על כל מה שהיא דיברה עליו שנים.
.
וכך, מותה הוליד אותי גם לעיסוק באנטישמיות ומאוחר יותר ביהדות.
.
אני חושבת שיש דברים שאנחנו לא מעיזות לעשות כל עוד אימהותינו בחיים. זה משפט שפעם פחדתי אפילו להודות בו. במקרה שלי, אני חושבת שלא הייתי מעיזה לכתוב שירה כי הייתי חוששת, לאמא שלי היה ידע עצום בשירה ומדפים עמוסים ספרי שירה ואני לא התקרבתי אליהם מעולם. אני חושבת שלא היתי מעיזה לתקשר עם המתים, היא בטח היתה צוחקת עלי על זה. לא הייתי עוסקת באנטישמיות כי זה היה לגמרי התחום שלה. יש דברים שלא היתי מעיזה לעשות או שהייתי מרגישה שאין לי מקום לעשות אותם. אני עושה את כל אלו רק מאז שנולדתי ליתמות.
.
לכל אחד יש דיל שונה עם המתים שלו. אצלנו הדיל הוא כזה שאני מתייחסת לאמא שלי כאילו שום דבר רציני לא קרה. כן, היא היתה צריכה לעזוב את הגוף שלה, כמו לפשוט מעליה בגד שתם זמנו, אבל מעולם לא ויתרנו על הנוכחות שלה, לא הקפדנו לתת מנוחה למתה, לא התחלנו לדבר עליה בזמן עבר, לא הפסקנו לקנות לעצמנו מתנות בשמה, או להתלבש מתוך השאלה מה סבתא תאמר על הלוק הזה, שמרנו את כרטיסי החבר שלה בחנויות, מפעם לפעם אנחנו אומרים שהיא חצופה, וגם טיפשה, כי מי מתה ככה באמצע הכל, ולפעמים אנחנו אומרים בעצב שכמה חבל שהילדות לא מכירות את הנוכחות הפיזית שהיתה לסבתא, לא הולכות איתה לים, לא מכירות את הריח שלה.
.
אבל בתוך הדיל שלנו היא חיה ומתקיימת בקרבנו, יש לה דיעות ומחשבות, היא גם מצחיקה ממש ורק יש שני שינויים – היא ללא גוף, והיא לא זמינה בנייד.
.
אני לא יודעת בת כמה אמא שלי, אבל היתמות שלי היתה השבוע בת מצווה. כל השנים האלו יתומות טריות כותבות לי, או מזמינות את ספר שיריי הראשון, או מספרות על היתמות שלהן, וכמעט תמיד חוזרת במילים כאלו או אחרות השאלה: זה מתישהו עובר, הכאב הזה, הוא עובר? ותמיד אני אומרת משהו ששמעתי פעם מיתומה אחרת, שהכאב לא עובר לעולם, אבל האבל מתמקם איפשהו, המוות מתמקם איפשהו, ואמא מתמקמת, הזמן מפנה לכל זה איכשהו מקום, והופך את זה למשהו שאיכשהו אפשר לצידו לנשום.
.
לאחר 12 שנות יתמות אני כבר לא נשרפת מקנאה בכל מי שיש להן אמא. אני מקנאה על אש קטנה. אני מתבוננת במי ששבו מהשבי מתחבקות עם אימותיהן ואני בוכה משמחה. כל איחוד של אם ובת נראה לי כמו נס בריאת העולם. ואני מפנה את המבט לכל מה שנולד ש-12 השנים האלו, כפי שגזעי עצים קטועים ביער מולידים מתוכם יערות שלמים, גם אמא שלי. היא עדיין מולידה מעצמה, גם במותה. ומה שיפה בדיל שלנו הוא שכשאני מתבוננת בכל היער הזה שממשיך ונולד ממנה, גם היא פה, מתבוננת ממש איתי.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
ולעילוי נשמתה של אמי, עפרה טבת, זכרון אהובה לברכה,
.
.
*מיה טבת דיין*
תִּכָּנֵס לַבַּיִת שֶׁלִּי הָעֶרֶב
וְתֹאמַר לַיְלָדוֹת כַּמָּה גְּדַלְתֶּן
בַּחֲצִי מֶטֶר? בְּמֶטֶר?
בּוֹאוּ
תַּרְאוּ לִי מָה אַתֶּן יוֹדְעוֹת לַעֲשׂוֹת.
כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי
תִּטְעַם אֶת הַקְּצִיצוֹת שֶׁהֵכַנְתִּי.
פִּיּוֹת אֲחֵרִים
פִּיּוֹת שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת
אוֹכְלִים אוֹתָן.
כֻּלָּם אוֹכְלִים
אֶת מַה שֶּׁאֲנִי מְכִינָה בִּשְׁבִילָהּ
מְקַבְּלִים נְשִׁיקוֹת שֶׁמְּיֹעָדוֹת לָהּ וּמִתְפַּעֲלִים
מִדְּבָרִים שֶׁאֲמוּרִים לְהַפְלִיא אוֹתָהּ.
כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי
תִּכָּנֵס לַבַּיִת שֶׁלִּי וְתִרְאֶה אֵיזֶה כֵּיף זֶה
מַחְשֵׁב עִם טַאץ' סְקְרִין, אָזְנִיּוֹת בְּלוּטוּס,
תִּרְאֶה אֵיךְ הַבַּת שֶׁלִּי רוֹקֶדֶת
אֵיךְ הַבַּת שֶׁלִּי מְצַיֶּרֶת
אֵיךְ הַבַּת שֶׁלִּי נוֹלְדָה בִּכְלָל.
תִּרְאֶה אֶת הַבְּלֶנְדֶּר הֶחָדָשׁ
תִּשְׁתֶּה שֵׁיְק, תַּגִּיד לִי
הַדִּירָה הַזֹּאת קְטַנָּה כְּבָר בִּשְׁבִילְכֶם
הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּעַבְרוּ לְמָקוֹם גָּדוֹל יוֹתֵר
אַגִּיד לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת בִּכְלָל אֵיפֹה הָיִינוּ?
כָּל הַבָּתִּים שֶׁעָבַרְנוּ
כָּל הָאֲדָמוֹת, כָּל עוֹלַם הַחֹמֶר
מְחַכֶּה לָךְ אִמָּא, וַאֲנִי אוֹסֶפֶת אוֹתוֹ בִּשְׁבִילֵךְ
הָרִים וִיעָרוֹת וּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים
וְכֵלִים, אֲנִי מַעֲבִירָה
אֶת כַּרְטִיס הֶחָבֵר שֶׁלָּךְ בַּחֲנֻיּוֹת,
מוֹרַחַת קְרֶם פָּנִים, מֻתֶּשֶׁת כָּל כָּךְ
מִכָּל הַמֵּתָה הַזֶּה, מְשַׂחֶקֶת
אֶת הַמִּשְׂחָק הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ, זוֹכֶרֶת?
גּוּף מוֹלִיד גּוּף? אֲנִי עֲדַיִן שָׁם,
בְּעוֹלַם הַגּוּפִים, לַמְרוֹת קוּרְס הַתִּקְשׁוּר
שֶׁלָּמַדְתִּי, כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי
תִּכָּנֵס לַבַּיִת שֶׁלִּי הָעֶרֶב וְתַגִּיד לִי
לֹא שָׁמַעְתִּי כְּלוּם מֵהַתִּקְשׁוּרִים שֶׁלָּךְ
לֹא עָנִיתִי לָךְ עַל אַף שְׁאֵלָה
לֹא כִּוַּנְתִּי אוֹתָךְ בִּדְרָכִים נֶעֱלָמוֹת
לֹא הִשְׁגַּחְתִּי מִשּׁוּם עָנָן
לֹא שָׁמַרְתִּי לָךְ חֲנָיָה בָּרְחוֹב
אֵיךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹר לָךְ חֲנָיָה בָּרְחוֹב?
הַכֹּל הָיָה בָּרֹאשׁ שֶׁלָּךְ.
הַכֹּל בָּרֹאשׁ שֶׁלָּךְ,
אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק עִם כָּל זֶה
עַכְשָׁו אֲנִי כָּאן.
