חיפוש

הדברים שאנו נושאים עמנו

*הדברים שאנו נושאים עמנו | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 14.6.2024*

 

 

תשמעו סיפור. מי שעוקב אחרי יודע שמעולם לא למדתי שירה. התחלתי לכתוב שירה בלילה שבו אמי מתה, ואחר כך ישבתי בחנויות ספרים וקראתי שירה כדי ללמד את עצמי איך קוראים, איך כותבים. המורה הגדולה שלי במדפים הללו היתה המשוררת דוריאן לקס. היא לא ידעה את זה כמובן. היא התגוררה בארצות הברית ואילו אני קראתי את הספרים שלה בקנדה, קניתי לי אותם, התאהבתי בהם, ניסיתי להבין מה היא עושה,  בחיים שלי לא נתקלתי בכתיבה כזאת, שמספרת על דברים קטנים ויומיומיים כל כך כדי לומר משהו גדול, לפעמים ענק, על החיים ועל היות אדם בהם.

.

 

מאז, במשך שנים תרגמתי לעצמי ולתלמידיי שירים שלה ופינטזתי על ספר משיריה בעברית.

.

 

ואז, כשהגעתי בקיץ האחרון כמשוררת אורחת בעצמי לסן דייגו, כתבתי לה. הסתבר שאני במרחק של שעה טיסה ממנה. קבענו להיפגש בסוף אוקטובר, על הדרך אירגנתי מפגש עם קוראי עברית בסביבתה, וחיכיתי כמו שמחכים לפגוש חברה טובה. זו כמובן היתה חברות חד צדדית, אבל לי זה לא היה משנה, הרגשתי שאני מכירה אותה היכרות עמוקה. את אמה הצרפתיה, האח המת, המאהבים על גבי מאהבים שהיו לה. בעלה. עשר שנים הכרתי אותה.

.

 

רק ששבועיים לפני הטיסה הגיע השבעה באוקטובר והכל התהפך.

.

 

ארצות הברית הרגישה לי כמו מגדל קלפים שקורס בבת אחת – הקולגות הפנו את הכתף במסדרון, התלמידים הפסיקו להופיע לשיעור, היהודים הסתתרו, המצעדים הענקיים נגד ישראל באוניברסיטאות,  ברחובות. לפני שהבנתי מה קורה, קיבלתי הודעה מהאף.בי.איי. שכל הלוז שלי מתבטל כי הם לא מאשרים שום אירוע עם יותר מעשרים ישראלים!

.

 

שלחתי לה מייל בזהירות אמריקאית, כתבתי לה שלאור המצב הנורא בישראל, והאירוע שלי שבוטל, והאף.בי.איי, והנפש, והפחד, אני נאלצת לדחות את הפגישה שלנו. זה היה מייל מהלב, והתשובה שלה לא איחרה להגיע. היו בה רק שלוש מילים: אוקי. עדכני אותי.

.

 

בום. אני זוכרת שבהיתי בשלוש המילים האלו ובבת אחת פילחה אותי צמרמורת קרה: מה אם היא אחת מהם? מה אם גם היא מאלו שרואים את המצב בצורה שטוחה, חד צדדית?

.

 

ומכיוון שאני לא ידעת להפריד את היוצרת מיצירתה, הייתי חייבת לבדוק. היה לי ברור שאין מצב בעולם שאתן במה בעברית למי שלא רואה את המורכבות של המצב שלנו פה. ואת הכאב.

 

.

ואז כתבתי לה אימייל נוסף, הפעם לא אמריקאי בכלל. שלום דוריאן, רציתי לדעת אם אחרי מה שקרה את עדיין מעוניינת בתרגום השירים שלך לעברית, ובפרסום שלהם בישראל. אם כן, כתבי לי וניפגש. וכך או אחרת, מאחלת לך טוב, מיה.

.

 

ושלחתי.

.

 

שנים של עבודה ושל אהבה חד צדדית למשוררת עמדו שם על הכף והמתינו לתשובה. אני ממש זוכרת איך אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני עדיין אכיר לה תודה על כל מה שנתנה לי מבלי שידעה אפילו. כל מה שנתנה לכתיבה שלי. שלא נורא. אגנוז את כתב היד ואכיר לה תודה.

.

 

אבל אז הגיעה התשובה שלה, שוב במילים קצרות: בטח! תודיעי מתי את מגיעה, הקפה עליי, תביאי קוראסונים.

 

.

וזהו. חודש לאחר מכן היא פתחה לי את הדלת. היא היתה קטנה בהרבה מכפי שדמיינתי אותה. הבית שלה היה מסודר ומבולגן בו זמנית, והיתה בו ארנבת שחורה. היא נתנה לי חיבוק חם בכניסה. היא סיפרה שבאוקטובר הם היו בנסיעות, חצו את ארצות הברית, שהיה איזה משבר במשפחה, ואני אמרתי לעצמי מיה, אולי תלמדי כבר שלא הכל סביבך וסביב ישראל, לאנשים יש גם חיים משלהם.

.

 

אחר כך ישבנו בגינה שלה ודיברנו על שירה ואני אמרתי לעצמי מיה, את יושבת עם דוריאן לקס בגינה שלה ומדברת על שירה. לא הבאתי קוראסונים כי לא מצאתי. הייתי כל כך רגילה שם בקליפורניה ששונאים אותי ומבקרים אותי, אבל דוריאן לקס רק שאלה מה שלומי, מה שלום המשפחה שלי, מה יהיה בעולם, היא היתה רכה וחמה ומצחיקה, ומתישהו ירדנו שתינו לשטיח וליטפנו ביחד את הארנבת.

.

 

זה היה חתיכת רגע בחיים שלי שאני אזכור. היתה בו רכות למרות כל הקושי מסביב. בדיעבד חשבתי שזה גם מה שהשירה שלה עושה: היא מוצאת את הרוך בתוך מציאות חיים קשה. היא מוצאת אותו גם כשהוא מזערי וקטן ממש. היא מתעקשת על הרוך.

.

 

ואולי בגלל זה בחרתי לשים ארנבת שחורה על הכריכה של התרגום הראשון לעברית משיריה של המשוררת הגדולה הזאת. למרות שבשום שיר אין ארנבת. זה היה כדי להנציח את הרגע הזה. יש רוך בעולם. יש בו אהבה. וארנבות שחורות. ושירה.

.

 

אני מביאה פה שיר קצר שלה, על הדברים שאיננו אומרים. כמה רוך צריך כדי לראות ולומר גם את זה.

*ואני מזמינה אתכן למכירה מוקדמת ובהנחה של הספר היפה הזה שיצא בהוצא קשב לשירה. ערך את התרגום רפי וייכרט הגאון. בתקופה שבה עולם הספרות מחרים את ישראל וסופרים מבטלים חוזים זה רגע מיוחד. תתחדשו באהבה* ❤https://www.mayatevetdayan.com/shop/

.

 

*מספיק מוזיקה / דוריאן לקס*

 

לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בִּנְסִיעָה אֲרוּכָּה,

וּכְבָר דִּיבַּרְנוּ מַסְפִּיק וְהֶאֱזַנּוּ

לְמַסְפִּיק מוּזִיקָה וְעָשִׂינוּ שְׁתֵּי עֲצִירוֹת,

אַחַת לֶאֱכוֹל, אַחַת לְהִתְבּוֹנֵן בַּנּוֹף,

אֲנַחְנוּ שׁוֹקְעִים בַּמִּקְצָב הַזֶּה שֶׁל שְׁתִיקָה.

הִיא מִתְּנָדְנֶדֶת בֵּינֵינוּ הָלוֹךְ וַשׁוֹב,

כְּמוֹ חֶבֶל תָּלוּי מָעַל אֲגַם.

אוּלַי הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹמְרִים

הֵם מָה שֶׁמַּצִּיל אוֹתָנוּ.

.

.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,

.

.

מיה טבת דיין