*השבט הנשי | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 29.11.2024*
השבוע נזכרתי בסיפור שסבתא שלי שבה וסיפרה לי על הלידה הראשונה שלה: איך ירדו לה המים ובקיבוץ אמרו שאין אוטו שיקח אותה לבית החולים הסקוטי בטבריה, ולכן היה עליה לרדת ברגל בשביל היוצא מהקיבוץ ולנסוע באוטובוס, ואז ללכת כברת דרך רצינית, כשהיא מבוהלת מהמים המטפטפים, לא יודעת דבר על לידות, יתומה עוד מהשואה ובעיקר מאוד מאוד לבד.
.
בלידות הבאות היא וסבא שלי כבר התכוננו טוב יותר ושכרו מראש איזה רכב, אני לא זוכרת את הפרטים, רק את הסיפור ההוא על הלידה הראשונה, זו שבסופה נולד אבא שלי. נהגתי לחשוב שמשהו עבר אליי היישר מסבתי הצעירה, שצעדה על הכביש של סוף ספטמבר בשנה של קום המדינה, סוחבת בטן ענקית לטבריה. שקיבלתי ממנה את תחושת הבדידות.
.
אבל היום אני מבינה שהגרעין הזה של בדידות קיים בכל הנשים. גם כשיש לך הורים ואחים וטרמפ לבית היולדות. כי על היבטים רבים בחיי נשים לא דיברו, ועל חלקם עדיין לא מדברים. היום אנחנו מוצפות סיפורי לידה, ורובנו לא נחוש כמו סבתא שלי בבואנו ללדת, ועדיין קיים סיכוי גבוה שנחוש את הבדידות הנשית בחיי המין הלא מדוברים שלנו, או בגיל המעבר ובהזדקנות הלא מדוברים.
.
היבטים שלמים בחיי אישה לא מדוברים אפילו בין חברות, או בין אמא ובת. לפעמים בהרצאות אני שואלת כמה מהנשים מולי שוחחו עם אימותיהן על הדם או על ההזדקנות ותמיד אני מופתעת איך באולם ענק רק נשים ספורות מצביעות.
.
ואני נזכרת עכשיו שאחרי הלידה הראשונה שלי קיבלתי במתנה ספר בשם "החיים אחרי הלידה: מה שאפילו חברותייך לא יספרו לך על האימהות" והספר הזה הציל אותי, אבל גם גרם לי לתהות למה בעצם חברותיי לא מספרות לי את כל זה? ולמה נשים באופן כללי מספרות המון דברים לנשים ובאותה מידה לא מספרות המון דברים אחרים?
.
אולי זה בגלל שאנחנו עדיין חיות דרך המיתוסים המסופרים עלינו. למשל גיל שש עשרה המתוק, שאצל חלקנו הוא גיל שש עשרה האפל. או האימהות מלאת ההתאהבות, שאצל חלקנו היא סף תהום של דיכאון ופחד. או ההתבגרות האירובית סטייל ג'יין פונדה, שאצל חלקנו היא בכלל איבוד שליטה מוחלט על הגוף, על החיים, על הזהות. המיתוסים על חייה של אישה חזקים כל כך, שכשאת לא מתאימה להם זה מרגיש כמו כישלון.
.
מספיק לראות כמה קשה לנשים לספר על אלימות. פיזית, או רגשית או טרור כלכלי. כמה זה מבייש כשחייך לא מתאימים לחזות של זוגיות כפי שהיא משתקפת בסטוריז של אחרות באינסטגרם. נשים שומרות על הרבה שתיקות, אבל השתיקה על האלימות פירושה פעמים רבות מוות.
.
השבוע ציינו את היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. השנה היום הזה עבר בשקט. בשום מקום כמעט לא ציינו את 31 הנשים שנרצחו בבתיהן. כן ציינו שהשנה נרשמו אלפי פניות פחות משנים קודמות במוקד של משרד הרווחה. זה לא בגלל שהאלימות כלפי נשים פחתה. זה אולי בגלל המלחמה, התחושה שיש מי שסובל יותר ממך. או שלפרק עכשיו, כשהכל רועד, זה מפחיד.
.
ואולי זה גם קשור לחטופות שלנו, לכך שנבחרינו, שלא משחררים אותן ואת החטופים, מסכימים מדי יום מחדש - כבר 420 פעמים - עם האונס, האלימות, הכיבוש של גוף האישה. ואם תשמיעי קול במציאות כזאת, מי ישמע אותך?
.
כמה בדידות.
.
לכן לא הופתעתי שכמה מקומות שונים הזמינו אותי ממש השבוע למפגשים עם קהל בנושא השבט הנשי – איך לייצר אותו? איך לייצר את השיחה כשהתרגלנו לשתוק?
.
נזכרתי בהפלה שהיתה לי לפני הלידות, ואיך בלב שבור כתבתי פוסט באיזה פורום נשי שהיה באותם ימים, המצאתי איזה שם בדוי וכל מיני נשים בשמות בדויים אחרים ענו לי מיד, חלקו פרטים ועצות וגם ברכות ותפילות. הקבוצה הזאת, שלאף אישה בה לא היו שם ופנים, התגייסה לעזרי והחזיקה אותי בשבועות של עצב ופחד.
.
כמה מהר אימהות בקבוצות ברשת גם היום מתגייסות זו לעזרת זו, כשמישהי מפרסמת בלילה שאלה בהולה. או צריכה עזרה בשכונה. כמה מעשים של חסד ונדיבות.
.
לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אם לסבתא רבקה שלי היתה קבוצת פייסבוק של אימהות ביום שבו ירדו לה המים, בין כנרת לבין טבריה. או איך תיראה המציאות שלנו עם מפלגה שתתנהל כמו קבוצת אימהות כזאת, אם היינו מביאות את השפה הזאת לחיים שלנו פה, אם כל אחת היתה יודעת שמקשיבים לה, אם אימהות היו מנהלות את המשא ומתן על החטופים במקום להתחנן בפני הגברים שמנהלים אותו שבכלל יקשיבו להן.
.
אם כמו קבוצת אימהות ברשת היינו עוזרות זו לזו בלי קשר לדיעות הפוליטיות שלנו, אלא כי אחת מאיתנו פשוט צריכה.
.
את ספרי "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי" סיימתי במכתב אישי לבנות שלי. בין השאר כתבתי להן: "עוד תגלו בהמשך חייכן שלנשים כמעט אין סולידריות מאורגנת; אין לנו אירועים נשיים, המקבילים למשל למונדיאל, אין לנו אחוות של משחק, או של ספורט, וגם לא של לחימה משותפת ונצחונות משותפים. ולכן אין לנו בריתות שנכרתות בינינו במסגרות כאלו. לתקופות, אנחנו מאוד בודדות, גם כשיש לנו בני או בנות זוג ומשפחה. ובדרכים שונות, כבר מילדות, מכוונים אותנו שוב ושוב לחשוד זו בזו ולהתחרות אחת בשנייה, לא על הישגים והצלחות אלא על תשומת ליבם של גברים. אני מפצירה בכן: כירתו בריתות חיים עם נשים. טוו את הרשת שלכן. מצאו שותפות חיים לאחוז בידן לאורך המסע הזה. לחצות ביחד את הגילאים ואת עונות הגוף. לייצר רשת של ביטחון רגשי, כלכלי, נפשי. נשים שיהיו קהילת החברות התומכת שלכן ושיחד תהיו חלק מקהילה גדולה שתקשור הרבה קהילות אחרות. איש לא יעשה את זה עבורכן. זה לא יקרה מעצמו. אין עבור נשים התארגנות גדולה שתוביל אתכן בטבעיות אליה. ישנן התארגנויות קטנות, לעתים סביב תחומי עניין, או מצב משפחתי או מקום מגורים, וגם ברשתות ובאפליקציות ולפעמים במרחבים אחרים. וזה עדיין מוטל על כל אחת מאיתנו מחדש. לטוות את הרשת. להחזיק אותה. להתחזק באמצעותה".
.
ואגב, סבתא רבקה טוותה לעצמה בסוף את הרשת הזאת. אנחנו היינו המשפחה שלה, אבל חברותיה היו המשפחה הקיומית שלה – השבט שלה, מי שאחזו בידיה לאורך מסע החיים מראשיתו ועד סופו.
.
לפני כמה שבועות מתה חדווה שפירא, האחרונה בשבט הנשי של סבתא שלי. היא היתה בת 106. אני מקדישה את טור הזה לחייה ולזכרה המתוק.
.
.
שנטווה את הרשת ונהיה ערבות זו לזו באמת, במיוחד עכשיו, ושתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
