*השנה של הנשים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 25.10.2024*
השבוע האזנתי שוב ושוב לעדות שמסרה עמית סוסנה מול מועצת הביטחון של האו"ם, בדיוק שנה אחרי היום שבו נחטפה באלימות, היום שבו התחיל הכל. אמנם קראתי כבר לפני כמה חודשים את הראיון הארוך עמה בניו יורק טיימס. הכרתי את הסיפור, ובכל זאת לא יכולתי להפסיק להאזין לדברים שהיא נשאה מול האו"ם, הארגון שהתגלה כערל הלב ביותר כלפי סבלן של הנשים הישראליות מאז אוקטובר.
.
בסוף הנאום שלה אולם שלם עמד ומחא לה כפיים. ובסוף גם אני הבנתי למה אני מאזינה שוב ושוב לסיפור שאני מכירה: אני מאזינה כי התמלאתי הכרת תודה על כך שהאישה הגיבורה הזאת עומדת בפנים גלויות ובקול נוכח ולא מאפשרת גם לאנשים האטומים ביותר להסיט את מבטם מהחטיפה, מהאונס, מהעינויים, מכל מה שקרה לה ושעדיין ממשיך לקרות לאחרות.
.
התמלאתי הכרת תודה על הפנים הגלויות. מול מציאות שכבר שנה מתנהלת מולנו על ידי רעולי פנים. מול טרוריסטים מכוסים מטפחות. מפגינים אמריקאים וקנדים ואוסטרלים מכוסי כאפיות. מול מי שתולשים את שלטי החטופים מהקירות כשהם עטופים בדגלים ובבנדנות – עמית סוסנה עמדה בפנים גלויות, ובשיער אסוף, ובחליפה לבנה. היא עמדה שם כמי שאין לה מה להסתיר. אין על מה להתנצל. אין במה להתבייש.
.
גילוי פנים במקום העמדת פנים.
.
התמלאתי תודה על הקול שהיא השמיעה. אותו קול שהיא מתעקשת להשמיע מאז שחרורה. אני זוכרת רופאה בבית החולים שקיבלה את פניה ושסיפרה כבר אז, שעמית סוסנה זכרה כל פרט, כל רגע, והתעקשה לספר אותם. ההיפך מהדרישה עתיקת היומין שנשים שנפגעו מינית ישתיקו את עצמן. יחרישו. יחושו אשמה על מה שעוללו להן. ההיפך מההשתקה האנטישמית מכל עבר שגורמת גם לכוכבים הכי גדולים של הוליווד לשתוק, לפוליטיקאים מכל הצדדים לשתוק, ליהודים העשירים ביותר להחריש, וגם לראשי האוניברסיטאות ולמי שמכונה האדם הקטן ברחוב - יהודים או לא יהודים. כולם כבר שנה שותקים.
.
אבל עמית סוסנה משמיעה קול במקום שבו השתיקות וההשתקות רועמות.
.
היא לא היחידה. שנה לאחר שמחת תורה ההיא, אני מבינה שבתוך העם שלנו פה בישראל זו היתה השנה של הנשים.
.
זו היתה השנה של התצפיתניות שהתריעו והושתקו. השתקת נשים שעד אז היתה מוכרת בצבא, בפוליטיקה, במשק וגם בבתי ספר. השתקה שלא תקרה יותר, אחרי שכולנו שילמנו ועודנו משלמים את המחיר עליה.
.
זו היתה השנה של הרבש"ציות שנלחמו במחבלים בגבורה לא תתואר, לפעמים בפיג'מה ובנעלי בית, שלא היססו לרגע אם לצאת לקרב הזה, ואם להקריב את חייהן.
.
זו היתה השנה של הנגדית מ 8200, ושל הטנקיסטיות, ושל רחל מאופקים, כולן הוכיחו לנו מה זה אומר לקרוא את המציאות באופן מדויק, לנתח אותה בשכל וברגש, להבין בדיוק מה מתרחש בכל החושים שלך ולפעול.
.
זו היתה השנה של אימהות המילואים – לא "נשות המילואים", אלא אימהות במילואים בבית – שהקימו קבוצות וחמ"לים ומערכים שלמים, ובעיקר השמיעו קול, נתנו עדות להתגייסות שלהן. התגייסות שבדרך כלל נלקחת כמובנת מאליה, לא כחלק מכוח הצבא. אחרי השנה הזאת מפקדים התחילו לפנות אישית בתודה לנשים ולאימהות שעומדות מאחורי הכוחות הלוחמים שלהם. נלחמות בבית למען המלחמה בחוץ.
.
זו היתה השנה של אלמנות המלחמה הצעירות, ושל אימהות שכולות, שהתחילו לכתוב את האבל, להשמיע, לעלות על במות. אימהות שכולות ואלמנות צעירות עם דיעות מוצקות, עם עמדות, עם קהל, עם לב קרוע ועם כנות, שהיא ההיפך מסיסמאות, או ממשפטים כלליים שאנחנו רגילים לשמוע.
.
זו השנה של אימהות החטופים והחטופות, הסבתות שלהם, בנות הזוג שלהם, בנותיהן, שמשמיעות קול ועומדות בפנים זקופות על כל במה אפשרית ולא אפשרית. הופכות לשם דבר. לנשות כאב וחזון. בארץ ובכל מקום בעולם.
.
נתקלנו בשנה האחרונה גם בסיפורי גבורה מיתולוגיים ממש של גברים, בחיילים ובמפקדים אדירי מימדים, באנשים מן השורה שגילו גדלות רוח מהסוג שנתקלים בה פעם בדור, סיפורי הקרבה שהנשימה נעתקת מהם וגם באנשי רוח, מורים ורבנים שהשמיעו קול חדש לכל חלקי העם.
.
אבל באופן מובהק זו היתה השנה שבה נשים נעמדו בפנים גלויות, להשמיע קולות נכוחים, ודרשו לעצמן את הבמה. נשים שמצאו את עצמן בעל כורחן בתהומות של ייסורים ותופת, הן לא ביקשו לעצמן שום דבר מזה, לא יזמו שום מאבק, לא יצאו למלחמה, אבל כמו עמית סוסנה הן החליטו לשנות את פני החברה ואת התודעה וכך גם את פני המציאות. לספר את הסיפור. להשמיע את החטיפה ואת האונס, את השכול והאובדן, את הפחד. לא לאפשר לאיש להסיט את המבט.
.
זו השנה שבה נשים ששרדו ונשים שלא שרדו – הראו לעולם באופן ברור מי טוב ומי רע.
מי צריך להתבייש ומי רשאית לעמוד בפנים גלויות.
מי בעלת הגוף הזה, ומי מנסים לכבוש אותו, לחטוף אותו ממנה, כאילו גוף האישה הוא טריטוריה של שליטה.
.
כבר שנה שהקולות שהנשים הללו משמיעות מדברים גם עבור מי שלא יכולות להשמיע אותם. שנה שמי שיצאו מהסיוט מחזיקות יד מטאפורית למי שלא יצאו עדיין.
זו היתה השנה של הנשים כי גילינו איך זה נראה כשיש לנו קול משותף.
.
אני מאמינה שהעדויות האלו של החיילות, החטופות, האימהות השכולות, בנות הזוג, הבנות, ניצולות הנובה וכל מי שממשיכה לדבר עבור אלו שהושתקו – העדויות האלו כבר עכשיו משנות את המחשבה שלנו, ובמעגלים מתרחבים את המחשבה של העולם. מה שהיינו רגילים לחשוב על נשים, על גבורה, על אונס, על גוף, על שליטה, נראה פחות ופחות הגיוני. והעדויות האלו ימשו בזרוע ארוכה את מי שעדיין צריכות לשוב אלינו. כפי שהן מושות כבר עכשיו את כולנו מהסיפור הישן.
.
שנהיה ראויות להן. שנצעד לאורן. שנשמיע את הקולות שלנו, בפנים גלויות, ללא בושה, וללא אשמה, וללא פחד. שנמסור עדות. שנזכיר את מי שאסור שיישכחו. ושלא ניתן לעולם להסיט את מבטו. הילדות והילדים שלנו מסתכלים עלינו עכשיו, וזכינו כולנו במורות גדולות ממש.
.
הטור הזה מוקדש להן.
,
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
מיה טבת דיין
