*חיים, חיים מאוד | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 2.5.2025*
השבוע נתקלתי בפוסט באינסטגרם: "ליהודים יש שני ימי זיכרון: יום הזיכרון לחללי צהל, להזכיר לנו את המחיר על כך שיש לנו את מדינת ישראל, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, להזכיר לנו את המחיר כשאין לנו מדינה". קראתי אותו והתעצבתי – האם נועדנו להתאבל כך או כך? עם מדינה ובלעדיה? האם אין לנו דרך שלישית כלשהי, שלא טומנת בחובה אבל וימי זיכרון? ומיד עלתה בי הקנאה המוכרת שלי בכל מיני עמים שלווים שאין להם אפילו יום זיכרון אחד. עמים ללא דילמות קיומיות כמו שלנו. עמים עם אדמה בטוחה כלשהי, בלי מלחמות ובלי הברקות באיסטגרם.
.
אבל מי הם בעצם העמים האלו שאני מקנאה בהם? לאילו עמים לא היו מלחמות בכלל באלף השנים האחרונות, למשל? מיד הפניתי את השאלה לצ'ט ג'יפי.טי. צ'ט אמר שכמעט אין עמים כאלו. אפילו באיי הפסחא באוקיאנוס השקט היו מאבקים שהגיעו לקניבליזם, באי טונגה היתה מלחמת אזרחים, אפילו איי אנדמן באוקיאנוס ההודי עברו פלישות אלימות. אבל כדי שלא אשאר בידיים ריקות, צ'ט הציע לנחם אותי ברשימת מקומות ש"כמעט" לא היו בהם מלחמות, ואמנם לא באלף שנים, אבל בכמה מאות שנים האחרונות. בלית ברירה הסכמתי.
.
ברשימה הופיעו קוסטה ריקה, שביטלה את הצבא שלה בשנת 1949 ומאז נחשבת לאחת המדינות השלוות בעולם. איסלנד, שלא נלחמה כמעט בכלל בעידן המודרני וגם לה אין צבא קבוע. בהוטן, ממלכה קטנה בהימלאיה ששמרה על בידוד ושלווה יחסית לאורך ההיסטוריה שלה. כמה איים פולינזיים, כמה עמים שמעולם לא שמעתי על קיומם במערב אפריקה, וכמובן שווייץ הנייטרלית מאז תחילת המאה ה-19.
.
בשלב הזה צ'ט הציע להכין לי רשימה של עמים נטולי מלחמות לפי יבשות או לפי אזורי אקלים אבל אני עזבתי את השיחה. בסופו של דבר אני זקוקה לעמים השלווים הללו בעיקר כפנטזיה וכמושא חולף לקנאה. אני רוצה לחשוב עליהם ולהיאנח. אין לי שום תכנון מעשי לעבור לגור באיים הפולינזיים ולכן לא דחוף לי להכיר את האקלים שלהם בשלב זה.
.
מהסיבה הזאת אני גם מתקשה להתחבר לכל מיני פוסטים שבהם חבריי המטיילים ברשתות החברתיות משווים את הניקיון או הנוחות או הנימוס של כל מיני עמים עם ישראל. ולא בגלל שבפוסטים האלה ישראל יוצאת תמיד כשידה על התחתונה. אלא כי נראה לי שחברי פייסבוק רבים שלי מביעים רצון ממשי שישראל תהיה מקום אחר. מנומסת יותר, נקייה יותר, שאנשים יעמדו בתור או בפקק, שהם יהיו יפנים או קנדים. אפילו פולינזיים.
.
ואני, האמת, לא רוצה שישראל תהיה מקום אחר. אני אשמח שיהיה שלום, שיהיו לנו מנהיגים עם שיעור קומה, שלא ירמו אותנו כל הזמן. והכי חשוב, שהחטופים יוחזרו שלשום. אבל בכל מה שקשור לאופי, ולמזג ולתרבות אני אוהבת אותנו בדיוק כפי שאנחנו. ואילו את העמים אחרים על שלוות, נימוסיהם שלהם, והתורים הישרים ללא רבב – אני שומרת לאותה אנחה רויית פנטזיה. לא מעבר לכך.
.
רק שהשבוע הייתי חייבת לנסח לעצמי מה בדיוק בדיוק אני אוהבת. כי בין שני ימי הזיכרון לבין יום עצמאות שעמד כחנק בגרון, הצער דחק את האהבה.
.
ונזכרתי בסיפור שסיפרתי פה כבר ושאני מרשה לעצמי לחזור ולספר, כי הקהל פה שילש את עצמו מאז. הסיפור הזה התרחש כשאבא שלי ושני אחיו לחמו כולם בגבולות שונים במלחמת יום כיפור, וסבא וסבתא שלי בקיבוץ כנרת ניזונו מכל פירור מידע כדי לדעת מה שלום הבנים. ביום שישי בבוקר הגיע מישהו לקיבוץ וסיפר ששמע שאחד הבנים של טוביאס נפל. טוביאס היה שם המשפחה שלהם. וכשסבא שלי שמע את זה הוא עזב את המתפרה שלו והלך הביתה.
.
בבית הוא התיישב על כיסא ולא התרומם ממנו. הוא ישב במשך שעות. איש לא מסר פרטים נוספים וסבא שלי חיכה. הוא לא דיבר. הוא לא אכל ולא שתה. הוא לא הגיב לסבתא שלי. הוא היה אז בן שישים וחמש, ניצול שואה מבוגר שלא האמין שיקים בכלל משפחה. והוא היה קפוא על הכיסא.
.
כשסבתא שלי הכריחה אותו להתרומם היא גילתה שהברכיים שלו ננעלו. הוא היה גבוה ממנה בשני ראשים כמעט, ואין לי מושג איך היא גררה אותו למקלחת, רחצה אותו, הלבישה אותו בחולצה לבנה, ובניגוד גמור לדבקות החילונית שלהם מזגה לו כוסית של איזה ליקר ואמרה לו שעכשיו הם יאמרו זה לזו שבת שלום.
.
ואז, כשהם עומדים ככה בחולצה לבנה ושותים מהליקר שהיה להם בבית, הגיעה לקיבוץ שיחת טלפון, ואז עוד אחת ועוד אחת – והתברר שזו היתה סתם שמועה. שלושת הבנים שלהם היו חיים ושלמים.
.
זה לא סיפור על נס של שבת, סבא שלי עדיין סירב לדרוך בבית הכנסת עד יום מותו. זה סיפור על הכוח של הבחירה בחיים. איך מול הפחד הכי נורא ומשתק – גדול יותר מהפחדים שעברו בשנות ההימלטות בשואה – סבא וסבתא שלי בחרו להיעמד ולחיות.
.
כשפגשתי בשבוע שעבר את רחלי גרינגליק, אמו השכולה, החכמה, היפה של שאולי גרינלגיק, זצ"ל, והיא סיפרה לי שהמשפחה הרימה מופע לזכרו והם שרים על הבמות הכי טובות שיש – והרגשתי שאני חוזה פנים אל פנים בבחירה בחיים.
.
בשבוע שעבר הגיעו הוריו של רם נשר ז"ל שנהרג בנובה לסן פרנסיסקו לביתה של חברתי טל, בת דודתו, ושם צילמו את עצמם שותים לזכרו. מסורת שהתחילו מיד כשנרצח. בכל רחבי העולם אנשים מרימים כוסית לרם. הם בחרו בחיים.
.
ואמרתי לעצמי שהעם שאני מוקפת בו לא מוחק את מתיו ומאידך גם לא מתבוסס בהם. הוא חי איתם ואותם. זו לא תרבות מוות, זה קידוש חיים. בסוף השבוע הזה אמרתי לעצמי שאולי יש לנו שני ימי זיכרון, והיסטוריה והווה רויי צער. אבל יש לנו חיים חיים מאוד. ואולי בגלל הדבר הזה אנחנו איכשהו מובילים במדדי האושר. בלי נימוסים, עם תורים מבולגנים, צעקות, אפס מרחב אישי ותועפות של צער. איכשהו יש לנו את המשאב הזה: "ובחרת". לא רק כציווי. אלא כדרך חיים.
.
שנזכה לראות את כל החטופים שלנו שבים אלינו כבר עכשיו, כבר מיד.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
מיה טבת דיין
