*מדינה שלא תבקרי בה לעולם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 28.3.2025*
לפני כמה ימים עלתה בקבוצת פייסבוק אמריקאית השאלה הזאת – "מדינה שלא תבקרי בה לעולם?" – וצברה מיד 24 אלף תגובות נכון לכתיבת הטור הזה. כמובן שמיד נכנסתי להסתכל, עם אותו החשש שבו אני נכנסת לקרוא תגובות ברשת מאז 7.10 - אחרי הכל, איכשהו, בכל פוסט ויראלי ברשתות, לא משנה באיזה נושא, יש מגיבים שמוצאים את הדרך להפוך אותו לפוסט נגד ישראל, ואני שוב ושוב מתכווצת מאחורי המסך.
.
אבל השאלה בפוסט הזה לא היתה הזמנה לשום דיון פוליטי. היא נתנה הזדמנות לספר על מקומות שלא תבקרי בהם לעולם כי את מפחדת, או כי הם יקרים מדי, אולי יש לך זכרונות גרועים מהם, או שאין לך סיכוי להשיג אליהם ויזה, או שסתם קשה ממש להגיע לשם כי הם בלב האוקיאנוס.
.
בכל אופן הייתי ממש סקרנית, ונכנסתי לתגובות, ובאמת הופיעה מולי הרשימה וחזרה על עצמה בעשרות ואז במאות: ישראל, ישראל, ישראל, ארה"ב וישראל, הודו וישראל, ושוב ישראל.
.
התכווצתי.
.
ואז נכנסתי לדגום פרופילים של אנשים שענו שם. דפדפתי בעמודים שלהם. אלו לא היו בוטים. אלו היו אנשים רגילים. מורה מאירלנד. סבא באוסטרליה. טכנאית אלקטרוניקה שוויצרי. אשת מחשבים מסיאול. אנשים רגילים ונחמדים. אנשים שיכלו לכתוב מדינות כמו אפגניסטן וצפון קוריאה ואירן ופקיסטן. אבל כתבו ישראל. היו גם מי שכתבו שישראל אינה מדינה אמיתית, ואלו שהסבירו שהיא מדינה גנובה מאחרים, ופה ושם מישהו כתב שהוא לא ייסע לסין או לרוסיה, אז מיד ענו לו – ולישראל תסכים לנסוע?
.
זה היה כל כך מייאש. ולא עזר שאמרתי לעצמי שאנחנו בכלל לא צריכים את כל האנשים האלה פה. ולא עזר שהזכרתי לעצמי שעלינו לזכור מי אנחנו, מה דרכנו, ולא לראות את עצמנו מבעד לעיניהם של אחרים. אמרתי לעצמי שזה זמני, לאורך כל ההיסטוריה אוהבים ואז לא אוהבים ואז שוב אוהבים אותנו ואני צריכה להפסיק להתעסק בזה, ויצאתי מהפוסט ההוא ונתתי לו להיעלם איש שם בפיד.
.
ולמה אני מספרת את זה? כי השבוע הייתי בהופעה של הכבש הששה עשר. ואחרי שיצאתי ממנה כתבתי עליה פוסט ארוך בפייסבוק: כתבתי איך לא רציתי לצאת בכלל בערב עם הפחד מאזעקות ועם כל המצב הרוח הכללי שלא קשור בכלום להופעות, ואיך, מרגע שהיא התחילה, הבנתי שאני בכלל לא בהופעה: אני בתוך קפסולה של זמן. אני בתוך ביקור בילדות שלי. אני זוכה למשהו שלא קורה בדרך כלל בחיים – ביקור חי ומוחשי בעבר של עצמך.
.
וזה היה כל כך מטורף. כי הילדות שלי היתה עשויה משירי הכבש הששה עשר. ובהופעה שרו אותם לפי הסדר של התקליט. וכי הילדות שלי התרחשה ממש ברחובות האלו, של הצפון הישן של תל אביב. וכי כל הקהל שר את כל המילים ומהר מאוד הבנתי שמי שסביבי הם כנראה הילדים שהיו איתי בגן, ובגנים האחרים של השנתון שלי, ושכולנו בני ארבעים וחמש וחמישים וכולנו הבאנו את הילדים שלנו וחלקנו את ההורים שלנו ואנחנו שרים כולם ביחד כמו בגן.
.
וכך השבוע, לשעתיים, הייתי בישראל של שנות השבעים, ישראל של הילדות התל אביבית שלי. לשעתיים כל האיברים שלי התרווחו במקומם. ישראל היתה מקום שאני מזהה ומכירה ויודעת מה השיר הבא. לא זכרתי את מה שמחוץ להיכל התרבות. למרות שהתקיימה שם הפגנה ענקית, סוערת. צללתי לעולם שכולו הילדות שלי, שבמקרה שלי היתה טובה ועטופה מאוד. וזה היה כמו להתכסות בשמיכה ולשקוע בשינה שמזמן לא היתה לי.
.
רק אחר כך נזכרתי ב"ניסוי נגד כיוון השעון" – הניסוי המפורסם שנערך בהרווארד שנת 1979, כשהכניסו קבוצת גברים מבוגרים לסביבה שהותאמה לשנת 1959, כולל ריהוט, מוזיקה, עיתונים ותוכניות טלוויזיה מהתקופה. המשתתפים התבקשו לא רק להיזכר בעבר שלהם אלא ממש להתנהג כאילו הם חיים בשנת 1959. ואז, אחרי שבוע, נצפו שיפורים עצומים בבריאות שלהם, וביכולות הפיזיות והקוגניטיביות שלהם, כלומר, ראו ממש שיפור מיידי בראייה, בשמיעה, בכוח האחיזה, ביציבה ובזיכרון שלהם!
.
הניסוי הזה מלמד שאם את לא נותנת למציאות לבלבל אותך, ולא מתייחסת לעובדות ולגיל שלך בכזאת רצינות, יש מצב שזה יהיה דווקא לטובתך ולטובת הבריאות שלך.
.
בכל אופן זה מה שקרה לי בהופעה של הכבש השישה עשר. אולי לא נהייתי בת חמש שוב, אבל לגמרי נהייתי רגועה ומאושרת, וגם הצלחתי לטעום, כמו בשלוק ענק, את ישראל שכבר המון המון שנים לא טעמתי. ישראל שפשוט היתה שם כשהייתי ילדה. בלי ששמתי לב לכך במיוחד. ושפשוט איננה פה יותר. רק שזה לא באמת פשוט. כשיצאתי מההופעה הזאת זה היה שורף בגוף.
.
בדיעבד חשבתי לעצמי שזה דומה לכך שאמי תשוב לפתע מהמתים רק לקפה אחרון. מצד אחד יהיה לי את הקפה הזה איתה, שתים עשרה שנים אחרי מותה, וזה יהיה נהדר, נדבר ונסתכל זו על זו ושוב תהיה לי אמא, ושוב הגוף שלי ירגיש כמו כשיש אמא, הרוגע הזה, ותהיה לי הנוכחות המתוקה שלה. אחחח רק מלדמיין את זה אני נהיית שמחה. ומצד שני כל לגימה תקרב אותנו לסוף הקפה הזה ולפרידה הבאמת סופית.
.
כפי שכל שיר בהופעה הזאת קירב אותנו לסוף הניסוי הזה, סוף קפסולת הזמן. ככה הרגישה לי ההופעה של הכבש הששה עשר השבוע. מתוקה וכואבת.
.
וכשיצאתי ממנה חשבתי שוב על השאלה הזאת "מדינה שלא תבקרי בה לעולם", בינתיים השאלה התחילה להופיע בעוד ועוד עמודים וקבוצות. ואני חשבתי על כך שלמרות שהמדינה שלנו עדיין כאן, והיא משתנה ומחליפה פנים כל הזמן, וצעירה ורעננה ומעצבנת ואהובה – למרות כל זה, אני לעולם לא אבקר יותר בישראל ההיא. אני יודעת שלא כולם חוו בכלל את ישראל ההיא כפי שאני חוויתי אותה. אבל אני חוויתי אותה ככה. טובה ומיטיבה. והשבוע נפגשנו לקפה אחרון.
.
ואז בדמיון שלי מצאתי את עצמי מגיבה גם אני לפוסט הזה, כמו המגיבים האחרים, אבל מסיבות אחרות לגמרי, עם לב מלא אהבה למקום הזה, ועם עצב ועם הרבה תקווה, כותבת בעיני רוחי "ישראל ההיא" ולוחצת אנטר.
.
שתהיה לנו שבת שלום, ושנבנה את הבית הזה לטובת כולנו, ביחד,
.
.
מיה טבת דיין
