חיפוש

פמיניסטית ביידיש

 

*פמיניסטית ביידיש | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 13.9.2024*

 

את הגרפיטי הזה באנגלית ראיתי השבוע בכיכר דיזינגוף, מתחת לשלט של הסופרפארם:

*"מי היית לפני ה-6 באוקטובר?*" /  *"מה גרם לך לצאת מהמיטה?*"

.

 

ואז, למרות שמיהרתי ממש באותו בוקר, הרגשתי שאני חייבת להמשיך לקרוא (פה בתרגום חופשי):

 

*על מה חלמת* / *לפני שהסיוט התחיל?* / *מה גרם לך לחוש מוגנת* / *לפני שהתחיל הפחד?* / *מה גרם לך לחייך* / *לפני הכאב?* / *למה כמהת* / *לפני האבל?* / *לפני שאיבדת את התיאבון שלך* / *ולא שמת לב.* / *לפני שהעולם התנפץ לרסיסים.* / *האם את מתגעגעת לאיך שזה היה?* / *האם את מתגעגעת למי שהיית?* / *האם את מזהה את עצמך בכלל?* / *6 חודשים חלפו* / *אבל עברו חיים שלמים.* / *ויחד עם אלפי השמות עליהם התאבלתי מאז* / *עליי להביא למנוחות* / *גם את האדם שהייתי אני* / *ב-6 באוקטובר.*

.

 

אחר כך הלכתי עם זה כל היום: זה נכון. הגיע הזמן להיפרד ממי שהייתי ב-6 באוקטובר. כשאני חושבת על ה-6 באוקטובר אני תמיד רואה את עצמי בתמונה שבתי צילמה אותי ביום הזה: יושבת על ספסל עץ באמצע המדבר בקליפורניה בפסטיבל מוזיקה שהיינו בו באותו סופשבוע ממש. כמה סימבולי. אני מתבוננת במיה ההיא ונזכרת כמה היא מאמינה שהיא אזרחית העולם, שהיא בינלאומית, שהסיפורים על אנטישמיות שייכים לדור של סבתא שלה, כמה אין לה שום קשר ברור מבחינתה לעם שהיא נולדה אליו, כמה תמונות של זוועה ופוגרומים קשורות אצלה לשחור לבן. למקום אחר ולזמן אחר.

.

 

אהבתי מאוד להיות המיה הזאת. אבל עוד מעט עברה שנה מאז שהייתי היא. האם אני כבר מסוגלת להיפרד ממנה?

.

 

בבית מצאתי באינסטגרם את כותבת הגרפיטי הזה והתחלתי לעקוב אחריה. לעמוד שלה קוראים Yiddish feminist וככל שהתבוננתי בעוד צילומי קירות שלה, מצאתי את הלב שלי כתוב שם על הקירות, אז אני מביאה היום כמה מהכתובות הללו שתפסו אותי –

.

 

*"אנחנו היהודים איננו רק מה שקורה לנו, אלא גם מה שאנחנו עושים מזה"*

אני מתחילה עם הגרפיטי הזה כי לדעתי זה בדיוק מה שהעיף אותי באוקטובר מקצה אחד של המגרש היישר אל השער של עם ישראל: לא מה שקרה לנו, אלא מה שעשינו מזה. ההתאחדות העצומה מכל רחבי העולם, ההתנדבות, הנתינה חסרת הגבולות, השותפות. אם היינו רק מה שקרה לנו לאורך ההסטוריה, היינו עם עגמומי מאוד. אבל אנחנו אחד העמים המאושרים, וזה עולה בכל סקר שעוסק באושר. אני חושדת שזה כי גם בימים כמו אלו, אפילו כשאנחנו קרועים, בעומק אנחנו מרגישים מאוד מאוד ביחד.

.

 

*"יהודים צריכים להיות הגיבורים של עצמם"*

אוף, כמה שזה נכון. כמה בודד להיות יהודים היום בעולם. כמה הכל התהפך, גם מי שהיו גיבורים בעיני – גיבורי תרבות למשל, גיבורי ספרות, גיבורי הנפש – מיום ליום אני מוחקת שמות מרשימת אלו שנשאתי אליהם עיניים. ומצד שני אני נוכחת לגלות עד כמה הגיבורים "שלנו" – אלו שביצעו את מעשי הגבורה הנאצלים ביותר במהלך הטבח ובעקבותיו, שמסרו את חייהם, שנהגו בגדלות בלתי נתפסת – עד כמה הם לא נחשבים בעולם כגיבורים. עד כמה מושגים של 'טוב' ושל 'רע' התהפכו והתרוקנו לגמרי ממשמעות. מול הגרפיטי הזה אני מתכווצת וגם מתמלאת מחדש – עלינו להיות גיבורים וגיבורות בעיני עצמנו, בפני עצמנו, עבור עצמנו. ולזכור שיש לנו מאגר גיבורים וגיבורות עצום לבחור ממנו. שבזה לעולם לא נישאר בחוסר.

.

 

"להבין כמה מחברותיי ומהפמיניסטיות שנשאתי אליהן עיניים היו בעצם אנטישמיות שבר את לבי, אבל פקח את עיניי"*

וואו כן. שתיקת הפמיניסטיות. שתיקת האירגונים הפמיניסטיים. ההבנה שיש נשים שעבורן נלחמים ויש נשים שלא. ההבנה שהנשים שלא יילחמו עליהן הן אנחנו, בנותינו, החטופות שלנו. זה אולי אחד משברונות הלב הגדולים שלי כפמיניסטית בעצמי. אבל האם הייתי מעדיפה להישאר עם עיניים עצומות? לא ולא.

.

 

*"הילדים היהודים שלנו מתבוננים בנו, ולכן חשוב כל כך שנעמוד על שלנו ונתנגד לאנטישמיות"*

טוב, הגרפיטי הזה שתל אותי, כי מאז אוקטובר אין לי מושג איך להיות אמא. מה לומר ומה לא, איך להתנהג, איך להגיב. אני יודעת בודאות דבר אחד – שהילדות שלי כל הזמן מתבוננות בי. הן יום אחד ייתקלו בדברים דומים.ושמה שהן רואות עכשיו קשור באופן ישיר לאיך שהן יגיבו.

.

 

ואגב, מיד אחרי אוקטובר התחלתי לכתוב מסות על אנטישמיות, גם כשכל הגל הזה היה עדיין בחיתוליו. גם כשלא הבנתי דבר על אנטישמיות. הרגשתי שאני חייבת לכתוב את מה שאני רואה מול עיניי. מה שאני חווה. שכולם חייבים לעמוד ולצעוק את זה. והמסות שכתבתי הגיעו לקנדה ולאנגליה ולדרום אפריקה ולאוסטרליה ויהודים מכל העולם התחילו לכתוב לי. אבל גם לא מעט אנשים, בעיקר ישראלים אגב, יצאו נגדי. דרשו שאפסיק לכתוב את הדברים האלו. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי ממש את זה: הילדות שלי מסתכלות עליי. הן בוחנות את התגובה שלי. ואני בוחרת לא להשתתק ולהתכופף. אני בוחרת את זה כי הן מסתכלות.

.

 

אני ממליצה לכן לגשת לעמוד של Yiddish Feminist באינסטגרם, יש שם עוד המון גרפיטים, ואולי תיתקלו בהם בכלל ברחבי תל אביב. אני מסיימת עם אחד שהוא אולי החשוב ביותר בעיני: *"אנחנו האבות המייסדים היהודים החדשים. בואו נתנהג בהתאם"*.

.

אני לא יודעת איך להיות "אבותינו" או "אימותינו", אבל אני יודעת שזה תפקיד עם הרבה אחריות. שאם אנחנו חווים אירוע בסדר גודל תנ"כי בחיינו, אז אנחנו באמת האבות והאימהות החדשים. אנחנו החז"ל החדשים. ודורות קדימה ילמדו אותנו. המחשבה הזאת גורמת לי להזדקף, להתמלא, להיזכר שזה לא זמן לכופף את הראש. שמה שנעשה ונגיד עכשיו חשוב מאוד. חשוב ממש. ושזה נכון לכל אחד ואחת מאיתנו. מסתבר שאנחנו לא יהודים רגילים בדור רגיל. אם בכלל יש דבר כזה. ואני כבר סקרנית מה האבות והאימהות האחרים סביבי, החז"ל החדשים, עומדים לעשות בשעה הזאת.

.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום, שקט, והרבה כוחות,

.

.

מיה טבת דיין