*מסרים מזמנים אחרים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 8.11.2024*
מאז אוקטובר, אנשים מחזירים אלי הרבה שירים שכתבתי. זה משהו שמתרחש תמיד, אבל בשנה האחרונה הרבה יותר: הם שולפים את השירים מספרים שלי, מעלים אותם לקבוצות בפייסבוק או מקליטים פודקאסט שמוקדש לאחד משיריי, או מלחינים ושרים אותם. הם ממסגרים ותולים בחדר התינוקות, או מקריאים בבת מצווה. ולפעמים באזכרות. ואז הם שולחים אלי: וידאו מהבת מצווה, או תמונת התינוקת הישנה בחדר, או הדף המקומט שקראו ממנו בזמן הלוויה.
.
הם מחזירים אלי את השירים שלי כמו בהצעת הגשה מחודשת ואני קוראת בהם בעיניים חדשות.
.
לפני שאמשיך, אני רוצה לציין ששיר זה אולי המוצר היחיד שכיף לקבל בחזרה. זה המוצר היחיד שמחזירים לך אותו לא כי לא מרוצים ממנו, אלא דווקא כי מרוצים ממנו לאללה. המוצר היחיד שהחזרה שלו היא בעצם מחמאה.
.
בכל אופן, מאז אוקטובר בכל פעם שאני מקבלת שיר שלי בחזרה קורה לי משהו מוזר: אני מוצאת בהם מסרים. משפטים ואמירות שכאילו נשתלו שם עבורי, או שאני בעצמי שתלתי עבור עצמי בלי לדעת, לקראת הזמן הזה. ואני מדברת על שירים שכתבתי בקנדה ובהודו ובישראל כשהחיים היו אחרים לגמרי, כשחשבתי שאני כותבת על חיי המסע שלנו, או על אימהות טרייה. ועכשיו כשהם מוחזרים אלי, אני מגלה שכל הזמן הזה הם החזיקו עבורי איזה ידע, איזה כח, לימים שיבואו. כלומר, לימים שבאו ושהם עכשיו.
.
וזה מתחלק לשני סוגים.
סוג אחד הם שירים, שלמרות שכתבתי בזמן אחר, עוזרים לי לנסח לעצמי במדויק את המצב שלי עכשיו. למשל בשיר "התנצלות" שכתבתי על ימי הסליחות, סיימתי בשורות: בִּקַּשְׁתִּי לְהִנָּצֵל אִתְּךָ / לֶאֱכֹל לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם. / קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר.
.
אז זה היה חלק ממסע בעולם. עכשיו, כשאני קוראת את זה, בא לי להתייפח.
.
או בתקופה שבה סידרתי את ארונות הבגדים שלנו בשיטת מארי קונדו – כן גם אני ניסיתי לגלגל את כל הבגדים בקופסאות חחח - כתבתי שיר שהצחיק אותי ושנקרא "אירגון מחדש" על איך אני כולי לאט לאט מתארגנת מחדש והופכת לאישה יפנית. והוא מסתיים ככה:
.
"כִּפְנִינִים נִתָּקוֹת מִשַּׁרְשֶׁרֶת / הַמִּלִּים שֶׁלִּי מִתְגַּלְגְּלוֹת קְטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ עַצְמָן, / מִתְפַּזְּרוֹת מִכָּל מַשְׁמָעוּת,/ גַּם אֲנִי הַיְּשָׁנָה מִתְרַחֶקֶת מְאוֹד, / כְּבָר בִּקְצֵה הַשִּׁיר הַזֶּה / אֵינִי דּוֹבֶרֶת / אֶת הַשָּׂפָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי."
.
שזה בול איך שאני מרגישה כבר יותר משנה. אני לא דוברת את השפה של מחשבותיי.
.
ולפני כמה שבועות הבאתי פה את שירי "ערפל" שמסתיים כך: הַכֹּל נִרְאָה לִי מְסֻבָּךְ; / אֵיךְ לֹא לְהִכָּנֵס בְּטָעוּת אֶל הֶעָבָר. / אֵיךְ לִצְעֹק אֶת הָאַהֲבָה. / אֵיךְ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ עֲרָפֶל.
.
הסוג השני של שירים שלי שמוחזרים אלי הם שירים שמספקים לי משפטים של תקווה, או מזכירים לי עוד אפשרויות להסתכל על המצב. למשל, בקנדה אהבתי לראות איך היער כולו צומח מתוך גזעי עצים שמתו ונרקבו. עכשיו כשאני קוראת שיר שכתבתי על גזע עץ נרקב כזה, אני מרגישה שאני בכלל קוראת על המצב שלנו, על זה שכל הקושי הזה שמרגיש כמו סוף הוא בעצם גשר - מלא חיים - למציאות חדשה ואחרת, וגם תזכורת לכך שאנחנו רק אורחים פה:
.
גֶּזַע הָעֵץ הַזֶּה הוּא עַכְשָׁו / גֶּשֶׁר. נְמָלִים חוֹצוֹת עָלָיו / מִצַּד לְצַד. סְנָאִים רָצִים / עַל קְלִפָּתוֹ, עֲנָפִים צוֹמְחִים /מִתּוֹכוֹ, פִּטְרִיּוֹת, יְרֹקֶת. גַּם אֲנַחְנוּ / מְטַפְּסִים עָלָיו, שׁוֹמְרִים עַל / שִׁוּוּי מִשְׁקָל, אוֹרְחִים לוּלְיָנִיִּים / בְּאֶרֶץ הַבְּרֵאשִׁית / הַמִּתְגַּבֶּרֶת מִמּוֹתוֹ.
.
כשאני קוראת את שירי "בית" על הילדות שלי אני מיד נזכרת מה אני אמורה לעשות עכשיו בתור המבוגרת בסיפור הזה: "יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים. / בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זְרוֹעוֹתֵיהֶם - קִירוֹת. / הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּנֵי אָדָם."
.
ולבסוף, מישהי החזירה אלי השבוע שיר שכתבתי בקורונה, על כך שכולנו עשויים רסיסי כוכבים, וכל כך שמחתי להיזכר בו דווקא עכשיו, ועוד אחרי פגיעת ההדף שעברנו בבית, הנה כך הוא מסתיים: "עָבַרְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה / הִתְפּוֹצַצְנוּ מֵאוֹר / הִתְנַפַּצְנוּ מֵחֹשֶׁךְ / עַד הַיּוֹם אֲנַחְנוּ חָשִׁים / אֶת הַהֶדֶף: קְרִיסוֹת כְּבִידָה וְלַחַץ גַּזִּים. / זוֹכְרִים? / עַפְנוּ יְחֵפִים בֶּחָלָל, / יָצַרְנוּ אַטְמוֹסְפֵרוֹת / יָצַרְנוּ אַטְמוֹסְפֵרוֹת! / נַעֲבֹר גַּם אֶת זֶה."
.
אז אמרתי את זה על הקורונה. עכשיו יש כבר משהו אחר לעבור.
.
בכל אופן בשבוע שעבר הוחזר אליי פעמיים השיר שלי "יהלומי שכחה". הוא הוחזר אליי פעם אחת עם לחן מהמם, ופעם שנייה עם איור של האמנית אליאור שניר, בדרכו לאנתולוגיה של שירי נחמה. כתבתי אותו בשנת האבל הראשונה על אמי, כשהכל היה נורא, היתמות, האבל, הצער, אבל מפעם לפעם הבליח רגע מתעתע שבו שכחתי את המוות. הרגשתי הקלה. ואשמה. וגעגוע עצום למציאות רגילה. ושאיזה מזל שאני עדיין זוכרת איך זה להרגיש ככה. השיר הזה הוא על הרגע הזה:
.
*יהלומי שכחה/ מיה טבת דיין*
.
לִפְעָמִים קוֹרֶה
כְּמוֹ בְּאַחַר הַצָּהֳרַיִם הַזֶּה, לְמָשָׁל,
שֶׁהָאוֹר נִשְׁפָּךְ כְּחָלָב
מִבַּעַד לַתְּרִיסִים וְעַנְפֵי הָעַרְמוֹן נוֹצְצִים
מִגִּשְׁמֵי הַבֹּקֶר
בְּיַהֲלוֹמֵי שִׁכְחָה,
וְהַסַּפָּה רַכָּה וְהִיא מַצְנֵחַ
וּבִתִּי מְרַחֶפֶת מֵעַל רִצְפַּת הָעֵץ בְּרַגְלֶיהָ
וּמְנִיפָה אֶת מַקֵּל הַקּוֹסְמִים שֶׁלָּהּ
שֶׁזֶּה עַתָּה קִשַּׁטְנוּ בִּסְרָטִים צִבְעוֹנִיִּים
וּבוּעוֹת אֲוִיר שֶׁל צְלִילֵי פְּסַנְתֵּר עָפוֹת מֵעָלֵינוּ
בַּחֶדֶר וּלְרֶגַע אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר, שֶׁהַכֹּל מַמָּשׁ
בְּסֵדֶר.
.
אז אם בא לכן להאזין, בחיי שזה לחן יפהפה, אני מצרפת פה בנפרד את הקליפ שגרם לי לבכות, בביצוע יונתן בר גיורא ולילך כספי, וגם את הציור היפהפה של אליאור שניר.
.
שירבו רגעי יהלומים כאלו, אמן,
ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
.
.
מיה טבת דיין
