*מפתח הלב | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 10.1.2025*
השבוע ביקרה אותי חברה טובה. לפני שבועיים ירדה מהבית כדי להביא את הילדה שלה מבית הספר ולקחה איתה את הכלב. למטה, הכלב פגש כלב אחר וכנראה משך לכיוונו בכל הכוח. אני אומרת כנראה, כי חברתי לא יודעת לספר, היא נמשכה עם קצה הרצועה בידה והוטחה אל גדר בית הספר, נפגעה בפניה וכמעט איבדה הכרה. בחדר מיון ראו מיד שבר בלסת והיא הובלה לניתוח בהול ומצאה את עצמה באמצע החיים מחכה שהגוף יאחה את עצמו עם סדי ברזל, כשהיא שותה רק שייקים וצוחקת ללא חיוך כשמשהו ממש מצחיק אותה.
.
כשהיא ישבה אצלי חשבתי לעצמי איך, למרות המלחמה, גם הצרות האחרות לא מפסיקות לרגע להתקיים. כלומר, היית מצפה שיהיה איזה חוק של איזון, אבל לא, אנשים עדיין עוברים צינטורים ותאונות, נפרדים ונשבר להם הלב, מכוניות נגנבות, חתולים קופצים מחלון חוטי הכביסה והולכים לאיבוד, ולמיון מגיעים מהבוקר ועד הלילה אנשים מסיבות שאין בהן שום מלחמה. וחברתי אמרה גם, תראי כמה מאמצים אנחנו משקיעים כל פעם בלהימלט מהטילים, נוסעים למדבר, נוסעים לצפון, ובסוף אני נפצעת ליד שער בית הספר.
.
ישבנו על הספה והיה לנו רגע של הבנה משותפת, המציאות לא עושה הנחות גם במלחמה.
.
אבל אז התקשרה חברה שלה לומר שהיא הכינה לה מרק, והשיחה עברה לכמויות האנשים ותועפות האהבה שמורעפות עליה מאז הפציעה. אנשים שמבשלים לה מבוקר עד ערב, דואגים לה ולמשפחה, עוטפים מכל כיוון אפשרי. אהבה ועוד אהבה.
.
כי גם באהבה המציאות לא עושה הנחות, וכמה מוזר שבתוך הצער והפחד אפשר בכלל להמשיך לתת, ולראות את האחר ולאהוב, לקנות ירקות למרק, לטחון אותו ולהגיש למי שצריכה, לקיים חיים שמתקיימים בנתיב מקביל לנתיב המרכזי של קרבות, חדשות, הצלחות ואובדנים. כי מה הקשר בין זה לבין אהבה? אין קשר. איזה מוזר וכמה מזל.
.
אני זוכרת שאחרי שאמי מתה שאלתי את עצמי ברצינות, איך אוכל לאהוב עכשיו? כלומר, איך אצליח בכלל להרגיש אהבה כשאני כל כך עצובה, כועסת על העולם ונעלבת עלבון עמוק מהשתלשלות האירועים? והשאלה הזאת ליוותה אותי גם כשנסענו לקנדה – איך לאהוב את החיים? איך לאהוב את מה שסביבי? אנשים שבכלל לא מבינים אותי, לא מדברים את שפת הלב שלי, לא צוחקים מההומור שלי, ולפעמים השאלה היתה אפילו קטנונית, איך לאהוב בכלל אנשים שיש להם אמא?
.
השירים שכתבתי שם הם בעצם יומן פואטי שמנסה להבין איך לאהוב שוב? איך להצליח לחוש את הדבר הזה אחרי שהחיים חבטו בך? כל כך קל להקשות את מעטפת הלב, פשוט כדי לשמור עליו, ולהחליט שאין יוצא ואין בא. ומי מאיתנו לא מכירה את ההרגשה הזאת, כשאת מחליטה להגן על הלב שלך ואומרת, בלי התאהבויות ובלי שברונות לב, תודה רבה. אבל אני מדפדפת עכשיו ב"לאן שנצוף שם בית", ורואה שם איך ביררתי עם עצמי צעד אחר צעד איך לאהוב את החיים שוב. כי לא ויתרתי על זה.
.
ומה שקרה במסע הזה הוא שהבנתי שאהבה היא לא דבר ש"קורה" לך כמו בסרטים: מישהי או מישהו מגיחים אל תוך היומיום שלך ולפתע הלב שלך נפתח. היא גם לא אירוע שבו דבר מה מתרחש ולפתע את מאוהבת בחיים עד מעל הראש. לא! למדתי שאהבה היא תנועה, כמו תנוחה ביוגה למשל, כזאת שצריך להצליח להיכנס אליה, להרגיש את השרירים שלך מתאמצים או נמתחים, את המפרקים שלך יוצאים מגדרם, ואז צריך להתאמן עליה כל יום. גם כשלא ברור לאן זה מוביל. עוד קצת ועוד קצת. אהבה היא משהו שצריך להתאמן עליו ולדעת לעשות, כדי שכשאנשים או אירועים יגיחו אל תוך חייך תוכלי לאהוב אותם בלב פתוח ושלם.
.
אני חושבת עכשיו על כל הסיסמאות שקוראות לנו "תאהבי את עצמך!", כאילו זה עניין של סטיקר שפשוט לא נתקלת בו עד עכשיו, ואיך אף אחד לא מספר לך שאם לא תתאמני בלאהוב לא תוכלי גם לאהוב את עצמך. עם כל הרצון והסטיקרים, את צריכה לדעת להפעיל את השריר הזה.
.
ומאידך אני חושבת איך לאורך כל חיי נתקלתי באנשים שהעידו על כך שכשהם במצב אוהב, כלפי עצמם או העולם או החיים, הם נרפאים מהר יותר אפילו מצינון, וירוסים מסביב, או כל מיני כאבי מפרקים ומכאובים אחרים שהזמן גרם להם. כשהם היו במצב של אהבה, שום דבר כאילו לא נגע בהם.
.
בשנה הראשונה שלנו בקנדה היו לי כל מיני מיחושים שלא הכרתי וגם הגעתי לכל מיני בדיקות ורופאים שלא הכרתי, וזה היה קשור ודאי למעבר לארץ אחרת עם אקלים אחר ואוכל אחר, וגם לכך שעברתי משבר של התייתמות. אבל בשנים האלו, ככל שלמדתי יותר לאמן את התנועה של האהבה, וככל שהפעלתי את התנועה הזאת יותר, גם הגוף שלי הסתדר עם עצמו.
.
אז כמו שאולי הבנתם עד עכשיו, אני מדברת על אהבה במונחים לא רומנטיים, כפי שמהללים בסרטים ובספרים. וגם לא על אהבה אימהית. אלא על אנרגיה. כזאת שממלאת את הרווחים בין הדברים בעולם בלי קשר לאנרגיות אחרות שממתקיימות בו, כמו מלחמה, או כלבים שמושכים, או נפילות, או צער.
.
השבוע כשפגשתי את חברתי ראיתי איך הדבר האוטומטי שהסביבה הקרובה שלה עושה זה להעניק לה המון אהבה, לא רק כדי לנחם אותה, אלא כי בעומק בעומק אנחנו כנראה זוכרים שככה מתרפאים, שאהבה היא אנרגיה מרפאת, ושככה כולנו יכולים לעזור לה להתאחות. וכשהיא יצאה מביתי אמרתי לעצמי שעכשיו הזמן לתת תועפות של אהבה גם לעצמנו ולמקום הזה כדי לרפא את השבר.
.
אז אני מסיימת בשיר מתוך "לאן שנצוף שם בית", שנכתב בקנדה ברגע שבו התרגשתי מכך שבשפות אחרות יש את "עצם החזה", או ה"סטרנום", אבל לנו יש את "מפתח הלב". לא מצאתי מי מחכמותינו זכרונן לברכה טבעה את המושג, אבל אין ספק שהיא הבינה לעומק משהו על האנרגיה שנקראית אהבה.
.
רשימות מסע / מיה טבת דיין
.
אֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים
בַּשָּׁמַיִם, מַבְחִינִים בֵּין עֲנָנִים שֶׁבָּרָא אֱלוֹהִים
לַעֲנָנִים שֶׁיָּצַר הָאָדָם, עוֹצְרִים
אֶת נְשִׁימָתֵנוּ.
עָזַבְנוּ אֶת אַרְצֵנוּ שֶׁעָזְבָה אוֹתָנוּ.
לִבֵּנוּ יוֹצֵא אַחַר אֲדָמָה
שֶׁנָּטְעוּ בָּהּ עֵץ וּבַיִת,
רַגְלֵינוּ מְבַקְּשׁוֹת לְהִתְרַחֵק
מִמָּה שֶׁהוֹתַרְנוּ: פַּחַד מִמִּלְחָמָה וְאֵבֶל
שֶׁלֹּא מִמִּלְחָמָה. זִכְרוֹנוֹתֵינוּ
הֵם רְכוּשֵׁנוּ הַיָּחִיד,
אֲנַחְנוּ בּוֹרְרִים אוֹתָם כְּאַסְפָנִים:
מְמַיְּנִים, מַעֲנִיקִים שֵׁמוֹת.
.
מִידִיעוֹתֵינוּ נוֹתַר מְעַט:
רַע לוֹמַר מִלִּים סוֹגְרוֹת וְטוֹב לוֹמַר מִלִּים
פּוֹתְחוֹת, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן וְהַלָּשׁוֹן
בְּיַד הַלֵּב.
וּכְמוֹ מַפְתֵּחַ שֶׁל מְכוֹנִית
מַפְתֵּחַ הַלֵּב: כְּדֵי לֶאֱהֹב אֵין צֹרֶךְ בְּנוֹסְעִים,
יֵשׁ רַק לְהַתְנִיעַ.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, והרבה אהבה,
מיה טבת דיין
