*מקום באמצע שום מקום | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 6.12.2024*
אחד הספרים שמונחים לצד המיטה שלי לאורך השנה הוא היומן השנתי השבועי של הרבנית ימימה מזרחי. כן, זה לא ממש ספר. אני גם לא כותבת בו שום דבר, כי גם ככה אני לא זוכרת להסתכל ביומן כשאני כותבת בו משהו, אבל לאורך שבועות השנה הרבנית ימימה שיבצה כל מיני מחשבות שלה על פרשת השבוע, וציטוטים של כל מיני נשים ואנשים חכמים שעזבו את העולם, ושלל הבנות שהתאריכים השונים מעלים בה, אני כל כך אוהבת אותה באופן אישי שאני ממש מצליחה לשמוע את הקול שלה קורא לי את המילים, וככה פעם בשבוע אני פותחת את היומן של ימימה, שומעת אותה בעיני רוחי, לומדת משהו ואז סוגרת אותו עד שבוע הבא.
.
ולמה אני מספרת את זה? כי השבוע הכותרת של המחשבה השבועית היתה "איך מוצאים מקום כשרחוקים מהבית?" ומיד נתפסתי עליה בסקרנות יתרה. וזה כשדווקא אני בבית, אחרי שבועות וחודשים שלא הייתי פה, אז מה תפס אותי בכותרת הזאת?
.
כנראה כי כבר יותר משנה ששום מקום לא מרגיש מוכר, ואולי אני לא היחידה שחשה ככה – לא הבית, ולא הארץ ולא חוץ לארץ, לא החברות שלי שמפונות מבתיהן, לא אלו שבמילואים או אלו שבמילואים בבית, עבור כל אלו הבית נהיה שונה מאוד מעצמו, ואני אפילו לא מדברת על הבתים שנכנסו למעגל השכול. איך תרגישי עכשיו בבית?
.
הרבנית ימימה מספרת על יעקב שמפונה מביתו, מגורש מבאר שבע ומסתובב בדרכים בודד ומבוהל, ואז דווקא באמצע שום מקום נאמר עליו "ויפגע *במקום*, ויקח מאבני *המקום*, וישכב *במקום* ההוא". יעקב מוצא כל כך הרבה מקום באמצע שום מקום. ואז הוא פוגש את "מקומו של עולם", כלומר את אלוהים. וימימה מזכירה שגם כשאת לא בבית, גם כשאת בדרך אל הבית, גם כשאין לך מושג מתי תגיעי אל הבית הזה או אל התחושה שהגעת הביתה, גם אז יש לך בכל מקום בית שהוא בית-אל.
.
וכנראה בגלל שהלכתי עם המחשבה הזאת השבוע, התחלתי להבחין לפתע בכל פעם שמצאתי בית-אל, או אם תרצו, תחושת מקום באמצע תחושת השום-מקום.
.
זה קרה ברגעים קטנים. למשל כשהמחנכת של בתי כתבה לנו אחרי שבתי הפסידה לא מעט ימי לימודים, ושאלה אם היא יכולה לבקר אותנו, כדי להראות לבת שלי שהיא דואגת לה, ושהיא עדיין חושבת עליה. בשני משפטים במייל פתאום היה לנו מקום.
.
או כשהתכתבתי השבוע עם רינת ממס רכוש. זוכרים שהבית של אבא שלי נפגע קשה מפגיעת הדף במתקפה האירנית? אז רק עכשיו מתחילים לעבוד על התיקונים, והשבוע כתבתי בפעם האלף, בחיי, לרינת ממס רכוש, שמאשרת את הכספים, את החשבוניות, ושאלתי לגבי איזה אישור, ורינת ענתה לי שהיא ממש מקווה שבקרוב, היא מצטערת על הבית של אבא שלי, היא מדמיינת כמה זה קשה, היא מתנצלת שזה לוקח זמן כי היא מטפלת בעשרת אלפים תיקים! עשרת אלפים תיקים של בתים שנפגעו וכולנו שולחים לה חשבוניות ושאלות ומבקשים שהיא תזדרז כמובן. אפשר לשאול למה אין מספיק כח אדם במס רכוש, אבל המחשבות שלי בכלל לא הלכו לשם. הן הלכו לתשובה היפה והעדינה שלה. ולכך, שכשהתבוננתי במייל הזה שוב, שמתי לב שהיא שלחה לי אותו בתשע בערב. ואז כמעט בכיתי.
.
איך אפשר בכלל לדמיין את זה. וככה, ברגע אחד, למרות שהבית של אבא שלי הכי לא במצב של בית עכשיו, היה לי מקום. למרות שאני אחת מהמון המון שכותבות לה. היה לי מקום.
.
ולבסוף אני חושבת על הודעה שקיבלתי השבוע מעינת רויכמן, שאיך שהתחילה המלחמה הקימה חמל בהתנדבות מלאה לנשות מילואים, וכבר שנה היא מלווה אותן עם הכל - בישולים, וסדנאות ועזרה בבית. והחמל שלה מתרחב עכשיו לערים נוספות. האישה הזאת פשוט הקימה מהיום להיום מפעל חיים שמאפשר לכל המגויסות האלו בבתיהן להרגיש שגם להן יש מקום. השבוע עינת שלחה לי כל מיני הודעות בהן הנשים מודות לה על כמה המרחב הזה מציל את נפשותיהן, מחזיק אותן לקראת לסבב מילואים נוסף, נותן להן לנשום. ואז, בקצה ההודעה שלה היא ציינה שמראש הקימה את החמל הזה בזכות טור שכתבתי, על כך שבכל מלחמה מי שמגויסות מיד ככח עבודה שקוף הן הנשים, אבל איש לא רואה את זה. כשהתחילה המלחמה עינת הבינה מיד איך ולמען מי היא מתגייסת.
.
אבל לי, בבת אחת היא העניקה לי מקום בתוך האין מקום, ענתה על השאלות מה המקום שלי בתוך כל מה שקורה עכשיו, ומה הטעם בלשבת ולכתוב מילים ורעיונות.
.
הרב קרליבך אמר *עד שמישהו יאמר לך 'אני אוהב אותך', אתה עדיין זר בעולם*, גם את זה למדתי מהיומן של ימימה, ואולי זה הסוד מאחורי תחושת המקום? כשמישהי רואה אותך? מפירה את הזרות שהיא הסיפור של כולנו.
ואולי בכלל להצליח לתת לאחרות מקום זה מה שמאפשר לנו למצוא מקום בעצמנו? כמו שעושה עינת רויכמן לנשות המילואים, כמו שעושה רינת ממס רכוש לי ולעוד עשקת אלפים איש, כמו שעושה המורה נעה.
.
אני מסיימת עם שיר שאני אוהבת של דוריאן לקס, מספרה הכה יפה שזכיתי לתרגם, "הדברים שאנו נושאים עמנו", וגם הוא על פגישה עם מקומו של עולם, וכמה חמקמק העניין הזה יכול להיות -
(מאנגלית: מיה טבת דייין)
מִישֶׁהוּ דִּבֵּר אֵלַי אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה,
אָמַר לִי אֶת הָאֱמֶת. כַּמָּה מִילִּים סְפוּרוֹת,
אֲבָל אֲנִי זִיהִיתִי אוֹתָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעָלַי להעיר אֶת עַצְמִי
וְלִרְשׁוֹם אוֹתָהּ, אֲבָל הָיָה מְאוּחָר,
וְהָיִיתִי מוּתֶּשֶׁת מֵעֲבוֹדָה
כָּל הַיּוֹם סָחַבְתִּי סְלָעִים בַּגִּינָּה.
עַכְשָׁיו אֲנִי זוֹכֶרֶת רַק אֶת הַטַּעַם –
לֹא כְּמוֹ שֶׁל אוֹכֶל, מָתוֹק אוֹ חָרִיף.
יוֹתֵר כְּמוֹ אַבְקָה מֶעוּדֶנֶת, כְּמוֹ אָבָק.
וְלֹא הָיִיתִי מְרומֶמֶת רוּחַ אוֹ מְבוֹהֶלֶת,
אֶלָּא פָּשׁוּט מְרוּתֶּקֶת, פְּקוּחָה לְמִתְרַחֵשׁ.
כָּכָה זֶה לִפְעָמִים -
אֱלוֹהִים מַגִּיעַ אֶל הַחַלּוֹן שֶׁלָּךְ
כּוּלּוֹ אוֹר בָּהִיר וּכְנָפַיִים כֵּהוֹת,
וְאַתְּ פָּשׁוּט עֲיֵיפָה מִכְּדֵי לִפְתּוֹחַ.
.
.
שיימצאו לכולנו הרבה בתים ושנהיה פקוחות עיניים מספיק למתרחש כדי להבחין בהם,
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
מיה טבת דיין
