*על הפשטות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 25.4.2025*
השבוע קראתי פוסט בקבוצה גדולה של ישראלים בחול. מישהי כתבה שהיא כבר חמש שנים ברילוקיישן, ועכשיו היא בביקור בישראל. היא מטפלת באיזה קרוב משפחה. הילדים שלה כל היום עם הבני דודים, מקלחות יחד, ארוחות ערב יחד, ישנים יחד. חגיגה גדולה. ומחר מסתיים הביקור, יש להם טיסה בחזרה לארץ שהם גרים בה, שחמש שנים היא עדיין מנסה להשתייך אליה, שקשה לה שם לקבוע עם חברים ועם חברים של הילדים, והיא לא יודעת איך היא תעשה את זה, כלומר, איך היא תעלה על המטוס.
.
בתגובות, נשים אחרות הסבירו לה באריכות שככה זה ביקורים, הם תמיד נראים טוב יותר מהמציאות. מישהי כתבה לה חכי שתיחשפי למערכת החינוך הקורסת בישראל ואז פירטה את חוליי המערכת. מישהי כתבה לה שיש סיבות טובות מאוד שבגללן היא בטח בחרה לקחת את ילדיה מישראל מלכתחילה, ושתיזכר בהן. והבחורה שפירסמה את הפוסט היתה מאוד חמודה וענתה לכל המגיבות –
.
היא כתבה נכון, לקחתי אותם בגלל רשימה של סיבות. היא כתבה נכון, הביקורים באמת כיפיים יותר מאשר השיגרה. היא הסכימה שדרושה סבלנות כדי להתאקלם במקום חדש, לפעמים הרבה יותר מחמש שנים. היא הסכימה עם כל הטיעונים של כולן.
.
אבל אז כתבה לה מגיבה שהשמיעה קול אחר בנוף. היא כתבה לה שאלה פשוטה בשבע מילים קצרות: יכול להיות שאת פשוט רוצה להיות בישראל?
וכותבת הפוסט ענתה לה תשובה פשוטה במילה אחת: כן.
והמגיבה ענתה לה: אז פשוט תישארי.
.
וזה היה רגע פייסבוקי קטן אבל גדול. אין לי מושג מה קרה אחר כך, האם היא עלתה על הטיסה או נשארה בישראל? אני, בכל אופן, נשארתי עם הרגע הזה כל השבוע, ועם כך שכשהדרך בהירה לך את לא צריכה המון מילים כדי לנסח אותה. מי שבדרך כלל צריך המון מילים וטיעונים והסברים זה המוח, אבל הלב לא צריך המון מילים כשברור לו מה הוא מרגיש.
.
וזה נוגע ישירות לי ולחברות וחברים רבים שלי במעגלים שונים שבהם אני מוקפת, שכולם מתחבטים מאז אוקטובר ההוא - איפה לחיות ואיך לחיות. בבועה שבה אני מוקפת אין שום תשובות מוחלטות וכן יש המון מילים וטיעונים והסברים. לפעמים מי שנסעו מנסים לשכנע אחרים לנסוע גם. לפעמים ההיפך. והמון מילים נאמרות על מזג אויר, מערכות בריאות, מערכות חינוך, אנטישמיות, מה לא. מי שנסע גורם לךלחשוב שהדבר הכי לא רציונלי זה להישאר. ומי שנשאר גורם לךלחשוב שהדבר הכי לא רציונלי זה לנסוע.
.
ואז השאלה הפשוטה הזאת, שבכלל לא קשורה לרציונל: יכול להיות שאת פשוט רוצה להיות בישראל? והתשובה הפשוטה: כן.
.
כמה פשוט להשיל מעלייך רגע את השיקולים הרציונליים ולהתחבר שוב ללב.
.
וכך, ערכתי השבוע ערב לימוד עם הרב בני לאו סביב יום השואה – וניסינו להבין מה עושים עם זה, איך לזכור עכשיו את השואה, כשבתוכנו ומסביבנו תחושות שואתיות קשות, של טבח שהתרחש ממש זה עתה, של מלחמה, של חטופים, הרס וצער. והרב בני אמר שאין לו תשובות אבל הוא מזכיר לכולנו שבמהות היהודית הקיום הוא פשוט, התשובות לשאלות הכי גדולות של החיים הן פשוטות.
.
מיד חשבתי על בתי הכנסת הפשוטים שלנו, ביחס לכנסיות למשל, או למקדשים ענקיים בהודו. ועל החיפוש של היהדות אחר ה"פשט" של כל ציווי וכל אמירה. ואפילו על משפטה של לאה גולדברג ,"ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב".
.
ועדיין, השואה אינה סיפור פשוט ולעולם לא תהיה כזאת. היא המעשה הנורא ביותר שבני אדם עשו לבני אדם לדעתי משחר האנושות. אבל אולי הזיכרון שלה חייב לעבור דרך הפשטות כדי שנוכל לגעת בו. ומי שיודעת תסכים איתי ודאי שעל כל ספרי המחקר שנכתבו על השואה מתעלה שיחה אחת עם ניצול שואה.
.
גם התחושות השואתיות של ימינו אינן דבר פשוט בכלל. גם לא תהומות הצער עמוקות. גם לא הפחד. ואפילו לא השאלות שמציפות אותנו. אבל הרב בני פישט את המצב כשאמר, אמנם אין לי תשובות גדולות, אני רק יודע שב 7.10 שישה מילדיי התגייסו להגן עליי, כפי שאני בשעתי התגייסתי להגן על הוריי במלחמות קודמות. ולא כמו אבי, שבשעתו בשואה, לא זכה להתגייס כדי להגן על הוריו.
.
והנה, משפט פשוט נוסף שהלך איתי כל השבוע הזה.
.
אני רוצה לסיים עם פיסקה שכתב הרב יונתן זקס, שעוסק בשאלות הללו, של שואה ופחד ומי אנחנו בתוך כל זה, ומספר איך הוא עצמו קיבל מרב אחר, הרבי מלובביץ', תשובה פשוטה לשאלה סבוכה וגדולה. תראו כמה זה יפה:
.
"בימי חייו של הרב (מלובביץ') התחוללה השואה, שהכריתה כמעט את כל עולם החסידות והקבלה במזרח אירופה. *האם ניתן להציל אור מתוך רוע בהיקף אדיר כזה?* דומני שהרב הגיע למסקנה כי אם הנאצים בשנאתם יצאו למצוד אחר כל יהודי, והגיעו עד לאיים מבודדים, לקהילות נידחות ולמקומות מסתור – ישלח הוא את חסידיו לתור אחר כל יהודי ויהודי מתוך אהבה. מחשבה זו היא שעוררה אותי להיעשות לרב.
אחרי האסון במומבאי התחלתי לשאול את עצמי אם חסדים כאלו אפשריים גם בעידן של טרור. [...] האם בעידן הטרור פתיחת הדלת והלב פירושה פגיעות וחשיפה לסכנה? *התשובה מוכרחה להיות שלילית*. דרכה של היהדות, שהרבי היה מופת עילאי לה, היא להציל את התקווה מתגרת ידה של הטרגדיה. גם בעולם של חושך, האהבה עודנה מרפאת, הטוב עודנו גואל. הטרור מכה באחרים אך לבסוף אוכל את בשר עצמו. ואילו זכרונם של עושי חסד עם זרים מוסיף להאיר אחרים" (מתוך "בזמן עתיד", הוצאת מגיד).
.
זו פיסקה כל כך יפה, עם שאלה שמנוסחת כל כך יפה, *האם ניתן להציל אור מתוך רוע?*, ועם תשובה כל כך פשוטה, שאפשר ממש לגעת בה. אהבה וחסד. כנגד כל מה שסוגר עלינו, הטרור החיצוני והפחד הפנימי והשאלות שמובילות לתשובות ארוכות, מייגעות. אהבה וחסד בשבוע שחל בו יום השואה ומתחוללת בו מלחמה ו-59 חטופים עדיין לא הושבו אלינו.
הלוואי שנזכור את זה, שנפעל מתוך זה ונציל מתוך הרוע עוד קצת ועוד קצת אור,
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
*מיה טבת דיין*
