חיפוש

קציצות

*קציצות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 21.2.2024*

 

ביום שני השבוע, בדיוק 500 יום לאחר ה 7.10, צעדתי במעלה רחוב שמעון התרסי בתל אביב, הרחוב שבו גרו סבא וסבתא שלי, וחלפתי על פני קולנוע פאר. עכשיו הקולנוע הזה הפך לחדר כושר, אבל בזיכרון שלי הופיע מיד רגע מגיל עשרים, כשפאר היה עדיין קולנוע.

.

נזכרתי איך אספתי את סבתא שלי לסרט במורד הרחוב. אחרי שעברנו את הקופות ונדחקנו במעלה המדרגות עם המון אנשים אחרים, שמעתי את סבתא שלי אומרת לפתע לאיזה בחור זר שהצטופף לידה, אתה רוצה אולי להכיר את הנכדה שלי? אתה נראה נחמד, והנה היא פה, לידי, היא כבר סיימה צבא, עשתה בגרויות בהצטיינות, תסתכל כמה היא יפה ומוכשרת!

.

ותוך שניה ראיתי את ראשו של הבחור הזה מתרומם מעל סבתי, שהיתה בגובה מטר ארבעים ושבע, סורק אותי, ואז אומר לה בטח, למה לא. לחשתי לה שאין סיכוי, וגם סימנתי לה עם המרפק כמה פעמים, אבל זה לא ממש הזיז לסבתא שלי. היה לה דחף עז לדבר עם זרים, להיות ישירה, להיות עקשנית ולהביך אותנו.

.

ולכן המשפט הבא שאמרה לו היה, "יופי, שב לידינו, בקולנוע הזה לא מקפידים על המקומות". וכך צפינו בסרט: סבתא שלי באמצע. אני מצידה האחד, ומצדה השני הבחור שהיא מצאה עבורי במדרגות. ואני מספרת את זה לא כי יש לסיפור האהבה הזה הפי אנד. אלא כי באמצע הסרט סבתא שלי החלה לפשפש בתיק הקטן שלה, הוציאה ממנו שקית ניילון רעשנית, פתחה את הקשר שלה לאט לאט, הוציאה ממנה שקית ניילון נוספת, וגם את הקשר שלה פתחה לאט, לא עניינו אותה כל המשתיקים מסביב, היא הוציאה מתוך השקית השנייה שלוש קציצות עוף עם פראסה, נתנה קציצת עוף אחת לבחור המיועד ושתיים לי.

.

לא היה טעם להתנגד, גם הוא הבין את זה. כל הקולנוע הריח גם ככה מקציצות. רחש הניילון נפסק, ולהתחיל להתווכח איתה בחושך היה רק מפריע מחדש לכולם.

.

וכך, אני ובחור שמעולם לא פגשתי מאז שוב, חלקנו רגע אחד בקולנוע שבו צפינו בסרט, ואכלנו בדממה ובכפות ידיים חשופות קציצות עוף עם פראסה של סבתא שלי, שמבחינתה באותו רגע לא סתם צפתה בסרט, היא קשרה גורלות.

.

לפני 500 ימים הייתי בסן דייגו. בן לילה האוניברסיטה שינתה את פניה, הרחובות התמלאו גרפיטי, הפארקים היפים התמלאו תהלוכות, ואפילו חוף הים הרגיש לי מפחיד ומסוכן. בתוך כל זה הופיעו בחיי נשים חדשות: הן היו יהודיות, הן הגיעו מהאוניברסיטה, או בעקבות מסות שפרסמתי על האנטישמיות שנתקלתי בה. הן כתבו לי, הזמינו אותי אליהן, התאבלו איתי ביחד, ובלי מילים שמרו עלי, ואולי גם אני בדרכי שמרתי עליהן.

.

אחת מהן כתבה לי בפייסבוק שהיא בדרך מאריזונה לקליפורניה ויש לה משהו בשבילי. אני רגילה לקבל ספרים וציורים ומחברות בדרך כלל, אבל היא הביאה לי כל הדרך הזאת קופסה. מסתבר שהיא הכינה לי קציצות.

.

אחר כך הגישו לי קציצות גם כשהוזמנתי להתארח באחוזה מפוארת אחת, המארחת אמרה שהקציצות ממתכון של סבתה מאירופה. ואז בארוחת שבת שהוזמנו אליה בלוס אנג'לס. ואז במפגש עם יזמית יהודיה בניו יורק.

.

כל הקציצות הללו היו איתי השבוע כשהרציתי בפני כמה מאות מטפלות ומורות בירושלים וסיפרתי להן שלפני 500 ימים נהייתי בבת אחת עם ישראל. לפני כן זה לא היה קיים בתודעה שלי. הייתי מישראל, והמשמעות של זה עבורי היתה בעיקר שהטיסות לכל מקום ארוכות יותר ויקרות יותר. אבל לפני 500 ימים הפכתי לעם. קטן ונרדף. בבת אחת השתייכתי לעתיקות של העם שלי, להיסטוריה שלו, ליופי ולפחד. סיפרתי לקהל שמולי איך דווקא בארצות הברית מצאתי את השותפים המידיים, הטבעיים שלי לאבל ולהלם, אבל גם להומור, לחיבוק החם, וכן, גם לאותו מתכון בדיוק של קציצות.

.

כשספרי "לאן שנצוף שם בית" ראה אור גיליתי שיש בו לא פחות משבעה שירים שמזכירים עוף, מרק  וקציצות, ולכן, כשהתבקשתי לבחור ציפור לכריכה בחרתי בתרנגול חחח. קוראת אחת כתבה לי שכטבעונית התאכזבה מהבחירה שלי. עניתי לה שזה לא ספר על אכילת עוף. זה ספר על הטעמים שמהם היתה עשויה המשפחה שלי. והיום אני מבינה שאלו הטעמים שמהם עשויה משפחת העם שלי.

.

סבתא שלי דרשה מהקצב של הסופר שיטחן את העוף פעמיים. הוא תמיד סירב. היא תמיד התעקשה. היא אמרה שזה הסוד של הקציצות שלה. זה, וכמויות  גדולות של שום ופראסה. היא קמה בשש בבוקר בימי חמישי להכין לנו את הקציצות האלו, ואז חילקה אותן בקופסאות ריקות של גבינה, וחילקה לכל הנכדים, שיהיה לנו בפריזר.

.

ב – 500 הימים האחרונים, בכל פעם שהגישו לי קציצות שמעתי אותה אומרת לי שאני במקום הנכון, בקרב העם שלי. ובאמת, תמיד חשבתי שהקציצות שלה טעימות. גם כשעשרים שנה הייתי צמחונית ולא אכלתי מהן. אבל מאז אוקטובר אני מבינה שזה מעבר לטעם. אני מבינה שהיא שתלה בנו, בעמלנות אינסופית, זיכרון של גב בעולם. אותו גב שנתנו שגם לה שושלת הסבתות והנכדות מעליה.

.

אני לא מכינה בעצמי קציצות, אבל השבוע מול קולנוע פאר שוב, לרגע, אכלתי אותן. מתוך שקית, בחושך, הן עשו את כל הרעש והריח. הקולנוע כבר הפך לחדר כושר, וסבתא שלי עוד מעט עשר שנים מתה, אבל אני הייתי שוב נכדה. והייתי עם. ואז חייכתי והמשכתי הלאה.

.

בית  / מיה טבת דיין

 

אֵיזֶה רֵיחַ עָמַד בַּחֲדָרִים?

אֵדֵי טִגּוּן קְצִיצוֹת מֵהַמִּטְבָּח,

עֲמִילַן סְדִינִים מְיֻשָּׁרִים

עַל מִטּוֹת בַּרְזֶל. גֶּשֶׁם מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

אֲבַק מִלִּים הִמְתִּיק כְּטַאלְק, בְּצַוְּארוֹנֵי

הַחֻלְצוֹת פָּרַח בֹּשֶׂם שֶׁלִּפְנֵי כֵן הָיָה

וְרָדִים שֶׁקֹּדֶם

הָיוּ גֶּשֶׁם וַאֲדָמָה

וּתְשׁוּקַת שֶׁמֶשׁ וְחַיִּים.

 

יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.

בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זְרוֹעוֹתֵיהֶם - קִירוֹת.

הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּנֵי אָדָם.

.

.

שתהיה לנו שבת שלום, והלוואי שכל כל החטופים שלנו יזכו כבר לטעם של בית,

.

.

*מיה טבת דיין*