*שיקול הלב | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 17.1.2025*
השבוע התלוויתי לבתי ל"יום מגמות" – בוקר ארוך בבית הספר שבו הורים וילדים עוברים בין הכיתות, שומעים הסברים על המגמות האפשריות בתיכון, פוגשים מורים ובוגרים, וממלאים בטופס ארוך את הבחירות שלהם לשנה הבאה. היו מיליון אפשרויות, או ככה זה לפחות הרגיש, ולמרות שהבת שלי ידעה מיד מה הלב שלה רוצה, לא יכולנו שלא להבחין בלחץ שנרשם מסביב, מצד הרבה הורים והרבה ילדים, ללכת למגמות ריאליות ועדיף פיזיקה ומחשבים.
.
כל כך הרבה לחץ הורגש מסביב, שמתישהו הבת שלי נבהלה ושאלה אותי אם היא לא הורסת לעצמה משהו בבחירה שלה. במקצועות שהיא בחרה אין על פניו שום הבטחה לכסף גדול או למשרה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הבת שלי תבטיח רק שיהיה לה כיף בתיכון. אני לא הורסת לעצמי משהו, היא שבה ושאלה?
.
ובתגובה לשאלה שלה נזכרתי איך כשהייתי בגילה בחרתי ללכת למגמת ספרות – וכולם אמרו לי אבל את מצטיינת, למה לא תלכי לכלכלה או פיזיקה או מחשבים? והאמת היה ממש כיף בספרות. ואז נזכרתי איך באוניברסיטה בחרתי ללמוד פילוסופיה ותולדות האמנות ושוב כולם אמרו לי, אבל יש לך כל כך הרבה אפשרויות, למה לא תלמדי רפואה או משפטים או משהו אחר שעושים בו כסף? והיה לי כל כך כיף בפילוסופיה ואמנות!
.
והשיא היה כשבמהלך התואר הראשון הודעתי להורים שלי שאני עושה הפסקה ונוסעת לחול עם כרטיס לכיוון אחד ושאשלים את התואר כשאחזור, בזמן כלשהו. אני זוכרת איך אבא שלי פשוט האפיר מולי. אף אחד מסביבי לא חשב שזה שיקול דעת נבון, ללכת אחרי הלב, שדווקא באותו רגע הרגיש שהוא חייב לצאת לנדוד. והם צדקו זה היה נטול שיקול דעת. היה בזה רק שיקול הלב.
.
בדיעבד התברר שזו היתה החלטה מושלמת. במשך שנתיים הסתובבתי באוסטרליה וניו זילנד ובאסיה, וכשחזרתי לאוניברסיטה בדיוק חיפשו מתרגלים ומשהו בתפיסת העולם שלי הצליחה לעניין את מי שנהיה לימים המנחה שלי, ושם התחילה הקריירה שלי באקדמיה, שהובילה אותי לתואר שני ולדוקטורט שכנראה לא הייתי עושה בכלל אם הייתי נשארת בעל כורחי בתואר הראשון ומחכה רק לסיים את כל זה.
.
חוץ מזה, מכיוון שהתחלפו בינתיים הסטודנטים, הכרתי חברות שעד היום מלוות אותי ושאחרת לא היינו נפגשות לעולם.
.
מה שלמדתי מכל הצמתים הללו זה שהראש יודע לשאול שאלות, אבל הלב יודע את התשובה.
.
ומאז הסיפורים האלו החלטתי תמיד לפעול לפי שיקול הלב. גם כשנדמה שהוא הפוך לגמרי משיקול הדעת. וזה דורש אומץ, כי לפעמים הלב מבקש דברים שאין עבורם זמן, או הסכמה גורפת מסביב, או היגיון או מימון. שיקול הלב לקח אותנו לקנדה בלי שהיתה לנו שם לא עבודה ולא בית ולא הכרנו איש. וזו היתה בדיעבד הרפתקה ששינתה את חיינו. שיקול הלב הוביל אותי לעזוב את האקדמיה ולכתוב שירה, ועד היום אני זוכרת את ההבעה התמהה ורוויית הצער על פניה של סבתא שלי כשאחזה את כתב היד הראשון שלי, עוד לפני פרסומו, ושאלה אותי "אבל למה דרוש לך כל זה, בובה'לה?"
.
עד היום בכל פעם שאני נזכרת בדמותה הישובה על הספה, כפופה מעל השירים שלי, אני מתמלאת צער על כך שהיא לא חיה מספיק זמן לאחר מכן כדי לראות שהוצאתי ספרים, שהשירה לקחה אותי לכל כך הרבה מקומות מעניינים ומרגשים, שהכל בסדר!
.
לפעמים אין לנו מושג למה דרוש לנו משהו. לפעמים נבין את זה רק בדיעבד, שנים אחרי, ונאמר אהההה זה הכל מצטרף למשהו. אבל ברגע האמת, לאבד אחיזה במוכר וללכת אחרי משהו חדש לגמרי, פשוט כי הלב מתרגש ממנו, דורש המון אמונה. אין לך תשובות לסביבה. את רק יודעת שעלייך לעשות את זה. את מזהה את ההרגשה הזאת בגוף. ההתרגשות המבעבעת הקטנה הזאת עמוק בפנים. וזה רגע האמת: ללכת אחרי ידיעת הלב או להישאר עם סימני השאלה של הראש?
.
אז יש לי שיטה קטנה שעוזרת לי לקבל החלטות בצמתים כאלה: אני מדמיינת את עצמי יושבת על כורסה מתנדנדת בגיל תשעים ושבע, אי שם בקצה החיים, ואני חושבת לאחור על חיי. אני מסתכלת ממרחק השנים על הצומת שבה אני נמצא עכשיו, כאילו היא עבר רחוק, ואני בת התשעים ושבע שואלת האם אני שמחה על ההחלטה שקיבלתי או מצטערת עליה? עד כה מדד הכורסה הוכיח את עצמו כמדד מדויק. אולי כי את מה שאני לא מעיזה לומר לעצמי, מיה בת התשעים ושבע אומרת בלי חשבון.
.
ויש מדד נוסף שעובד מעולה וזה המדד שמסתכל דווקא קדימה לעתיד ושואל מה אזכור מכל זה? או כמו שאני מסבירה לבנות שלי, שמכל שנות בית הספר, האם אני זוכרת את הימים שהגעתי בהם בזמן, למדתי היטב וחזרתי הביתה? או את הימים שהברזתי בהם ונסעתי באוטובוס לשוק הפשפשים ומדדתי ג'ינסים מהבוקר עד הצהריים? ובכן, התשובה ברורה.
.
בנימה יותר לאומית אני רוצה לומר שאני מתעודדת השבוע מכך שישראל נוהגת מתוך שיקול הלב. אני שומעת את הדיעות המרובות והכואבות בעד ונגד עסקת החטופים, ואני מכבדת רבות מהן ושונות זו מזו, אבל דבר אחד ברור לי: שיקול הלב פה גבר על שיקול הדעת, ועם כל הספקולציות של הדעת, אני מאמינה אדוקה בשיקול הלב ובתוצאותיו.
.
אז השבוע המלצתי לבת שלי ללכת אחרי הלב שלה, ולבחור את המגמות שמעוררות בה התרגשות, גם אם הסביבה לא תבין את הבחירה שלה. ועל הדרך המלצתי לה גם להבריז קצת יותר מבית ספר, אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת.
.
והאם יש שיר מתאים יותר לסיום המחשבות האלו מאשר שירה של מארי אוליבר, "המסע"? הוא כבר הופיע בטור הזה בעבר, אבל זה שיר שרק מרוויחים מלקרוא אותו שוב ושוב:
.
יום אחד סופסוף ידעת
מה עלייך לעשות, והתחלת,
למרות שהקולות סביבך
המשיכו לצעוק
את העצות הגרועות שלהם - -
למרות שהבית כולו
החל לשקשק
וחשת את הלפיתה הותיקה המוכרת
בקרסולייך.
"תאחי את חיי!"
קרא כל קול לעברך,
אבל לא עצרת.
ידעת מה עלייך לעשות
למרות שהרוח בחשה
באצבעות נוקשות
ביסודות העמוקים ביותר,
למרות שהצער שלהם
היה איום ונורא.
כבר היה מאוחר
מספיק, והלילה פראי
והדרך סחופה
ענפים שנפלו וסלעים,
אבל אט אט
ככל שהשארת את קולותיהם מאחור,
הכוכבים החלו לבעור
מבעד סדיני העננים
וקול חדש הופיע,
שעם הזמן זיהית כקולך,
שהפך לבן הלוויה שלך
כשפסעת עוד ועוד
אל עומק העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד
שבידייך - -
נחושה להציל
את החיים היחידים שאת יכולה להציל.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, והרבה אהבה,
מיה טבת דיין
.
