על המשבר / בכל סרלואי, מקור ראשון

תוהוויהי ערב ויהי תוהו

* "ויהי ערב ויהי תוהו" הוא יומן מסע עמוק ושובר לב אל החיים שאחרי אובדן האם. החיים שאחרי – כי איך חיים כאשר שורש החיים איננו? מיה טבת דיין מנסה למפות את הכאב ומצליחה בכך באופן מעורר השתאות. השירים בספר מהלכים במסע הנורא של האבל, כאשר המוות הוא נקודת המוצא שממנה מתחילים לצעוד ואפשרות החיים שלא תיאמן מתוך כאב כזה – היא היעד. בשונה מסיפור הבריאה שבו מקדימים התוהו והערב את מציאות האור, מקדים כאן הערב שבו מתה האם את התוהו והמוות; הערב אינו מבשר את בואו של יום חדש, על החידוש שבו, אלא על מציאות אינסופית של העדר, ועבור הבת הוא הולדת שנייה, נוראה, למוות: "רֵאשִׁיתִי עֻבָּר שֶׁל חַיִּים. / וסוֹפֵךְ עֻבָּר שֶׁל מָוֶת". 
בספרי שירה רבים נוטה החוויה שביסוד השיר להיות חזקה מאמנות השיר עצמו. לא כך בספר שלפנינו. בשפה מרובדת, צלילית ומובהקת (הערוכה בעדינות בידי יקיר בן משה), פורשת טבת דיין עולם של אבל בכלי שירה יפהפיים. החצי הראשון של הספר כולו חורף, כזמן מות האם. חציו השני של הספר כולו קיץ, כאשר הבת יוצאת לטיול הרחק מביתה, מסע שלעולם לא יהיה רחוק מכדי להשאיר מאחוריה את כאב האובדן.

שברון הלב מתנפץ לרסיסים של יופי, כאשר את הכאב הראשוני והמשתק שבחלקו הראשון של הספר מחליפה בחינה של הבת את חייה. המוות מכריח אותה להיוולד מחדש אל מציאות של יתמות וחיים ללא אם. הקריאה המתמשכת מוליכה את הקורא במסע האבל של המשוררת, שבו מתעצמת המטפורה העמוקה של ההולדת החדשה בעקבות המוות. זוהי נקודת הצלילות המרשימה שבספר: בסופה של הקריאה מתחוור כי מות האם מוליד את בתה בעצם ההעדר שבו, לא פחות מאשר בעצם לידתה הראשונית לחיים.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר / (אֲנִי יְסוֹדִי מִמֵּךְ וְסוֹפִי לָךְ, וְכָעֵת מִי אֲנִי בּכְלָל?) / בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ / (וְנַפְשִׂי מְבֻתֶּרֶת לִפְרוּסוֹת, כִּכַּר לֶחֶם שָׁחֹר וּקְשֵׁה–פָּנִים) / מָשׁוּל כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר / (רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹתַי. הִנֵּה) / כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / (יְשִׁיבָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה בַּמִרְפֶּסֶת) / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה / (פָּנַיִךְ אֵלַי וְגַבֵּך אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁכֵּן אָמַרְתְּ – ) / וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ / ("אֲנִי צְרִיכָה לְהִזָּהֵר, אֲנִי לֹא רוֹצָה כְּתָמִים", / וּבְגַב כַּפּוֹת יָדַיִךְ הֶחְלַקְתְּ עַל לְחָיַיִךְ) / וְכַחֲלוֹם יָעוּף / (מַתְּת וּפָנַיִךְ לְלֹא רְבָב).