מעטים הם קובצי השירה הרואים אור בשנים האחרונות שחוויית הקריאה בהם דומה לקריאת סיפור. רובם נקראים כאילו לא חשב המשורר (או העורך הספרותי המקצועי) שמישהו עשוי לקרוא את ספרו למן ההתחלה ועד הסוף, ולא הובא בחשבון רצף המסירה של השירים והאפקט המצטבר מתוך קריאתם בזה אחר זה. קריאה כזאת נדמית לעתים כנבירה בארגז פתקאות: שיר מחאה בוטה וישיר בסגנון מניפסטי על עוולות חברתיות, ולצדו ההתפייטות על הסתיו.
אבל בקבצים השיריים הרווחים במחוזותינו, נדמה כאילו הוחלט לכרוך יחד בערבוביה את כל מה שנוצר צורך עז להדפיס כדי להשתתף בחגיגת השירה הרועמת. להוציא, לפרסם, להתגאות ברשתות החברתיות: "הוצאתי ספר", או: "עזרו לי להוציא את הספר", כאילו היתה ההדפסה עצם העניין, וחוויית הקריאה לא עלתה מעולם בדעתו של הכורך כבעלת ערך. משוררים אמורים להיות קפדנים או מחושבים יותר, לייחס חשיבות למשמעותו של מבנה ספר שירה, לחלק את ספריהם לכמה שערים, לכל שער כותרת משלו ושדה תמטי משלו, שיתגלה לקורא המעמיק כתעלומה קטנה, ואולי אף יקיים קשרים מעניינים עם הכותרת.
המנהג להוציא ספר שירה כאילו רק הוא קיים בעולם ולא היו ספרי שירה עברית לפניו, נפוץ כל כך, עד שכאשר נתקלים בהלך רוח אחר נוצרת הרגשה של זכייה שראויה לתשבחות מיוחדות. ספר השירים הראשון של ד"ר מיה טבת דיין, חוקרת שירת הודו קלאסית שכתבה רומן אחד בעבר, נכתב בעקבות מות אמה של המשוררת כשהיתה הבת במחצית העשור הרביעי לחייה. העובדה הזאת עשויה היתה להדהד בשולי השירים, ללוות אותם כהד או לרבוץ מעליהם כענן שחור, אבל בספר "ויהי ערב, ויהי תוהו" זו העלילה המרכזית.
הספרות העברית משופעת משוררות שעוסקות ביתמות – מאוחרת או מוקדמת. שלא כמו לאה גולדברג, ששמרה על ערפול בכל הנוגע לאופן שבו השפיעו עליה נסיבותיו הנוראות, כנראה, של מות אביה, דליה רביקוביץ העמידה לאביה שמת בילדותה זכר שירי מורכב בייצוגו ושובר לב באופן שהוא מתחקֶה אחר תחושת האין אונים של ילד שאין לו משען, גם כשהיא כותבת כמבוגרת. יונה וולך גדלה עם זכרו של אב גיבור־חיל, והפער בין זוועת המלחמה לבין הקירבה אליו, שנמנעה ממנה, הוליד את השיר "מת בארץ". השיר הזה נקרא כאילו היה חלק מפואמה ביאליקית (עוד יתום מאם שכתב בשיריו על מחנק הבכי ועל להט התפילה), ולמעשה קורא תיגר על המטמורפוזה הלאומנית, שהופכת מתים צעירים לסמלים טהורים כמו שדה פרגים או כיתוב בחול שנמחק מבעד לגלי הים. לאחרונה פירסמה חביבה פדיה את יצירתה "הילולה לאם", שבה מקדשת הבת את מורשת האם כמו היתה תורה שבעל פה וממקמת אותה בין האדמה לאלוהים.
מפורסמת אמירתו של חוקר הספרות הצ'כי רנה וולק: "השוני בין בחינת הספרות לבין בחינת ההיסטוריה הוא שהספרות איננה עוסקת בתעודות, אלא באנדרטאות". ההיסטוריונים מתעניינים בעובדות ובאירועים, ואילו הספרות — בזיכרון. בספרה של טבת דיין נפרש סיפור מות האם ממחלה בדרגה כה גבוהה של עדות, שבר ואימה ורעידת אדמה, וחורבן בית וזוועה ואבל נורא וגעגוע, עד שקורא שיקבל עליו לצלוח את הספר כולו בקריאה אחת ירגיש עם סגירת הכריכה האחורית מחנק של ממש.
הספר אינו מותיר קלישאה אחת של התמודדות עם מוות בלתי מטופלת, למן התפישה בדיעבד של רגעי הגסיסה והמוות: "ובדיעבד הסתבר/ שהמוות היה קרוב מאוד,/ (...) אבל אנחנו לא שמנו לב./ המוות היה קרוב מאוד,/ מעבר לקיר דק, שומע את הכל ושותק". יש גם התמודדות עם צירופים כבולים שכולנו למדנו להטמיע מימי הזיכרון הלאומיים, ומתגלים ברגעי אבל בלתי לאומי כאופן היחיד שבו נוכל לעבד את צערֵנו: "במותֵךְ ציווית לנו את מותֵךְ./ שיירות מלים שחורות צועדות לשום מקום/ ביומנייךְ. תיקי נסיעות קטנים ממתינים מרוקנים במגירה/ לשום דבר. ידי משיבות שוב ושוב למקומם/ בקבוקים ומברשות שיותר לא יהיה בהם שימוש" (מעניין תפקידה החושי כמשמרת חלק מן המת של מברשת השיער, שהופיעה גם — להבדיל אלף אלפי הבדלות — בשיר גירושים מפורסם מאת ריימונד קארבר: "אשתי נעלמה יחד עם הבגדים שלה./ היא השאירה מאחור זוג גרביונים ו/ מברשת משגיחה מאחורי המיטה./ אני מבקש להפנות את תשומת לבכם/ לגרבונים המחטבים האלה, ולשיער/ החזק, הכהה, שנתפס בזיפי המברשת./ אני משליך את הגרביים לסל האשפה; המברשת/ אשמור ואשתמש בה. זו רק המיטה/ שנראית מוזרה ובלתי אפשרית").
טבת דיין עושה שימוש חוזר, נשי מאוד, אם יש תכונה כזאת, בתמת המת החי, שנתן אלתרמן עיצב בגאונות ב"שמחת עניים". כאן היא מתגלה כרוח רפאים ידידותית, גותיקה עצובה: "את אינך פה יותר, ודווקא אנחנו/ המהלכים בבית כרוחות רפאים./ האוויר עומד ריק בין צנצנות המטבח/ ובחדר השינה נאחזים מדפי הארון/ במפרקים מלבינים/ בבגדיך/ המרחפים מעליהם כנוצות.// כפי שנאחזו כפות ידיך בקערה שהגישה לך האחות/ בשעה האחרונה לחייך,/ זיו אחרון על ההר/ ששמו חיים.// ומי מאיתנו יודע מהו הדבר האחרון להיאחז בו?"
בשיר "הספרייה בבית הורי" מוכיחה שוב טבת דיין עד כמה אפקטיבי הוא כוחה של הבחנה דקה כתובה היטב, כשבת מרגישה בהעדרה של אמהּ שהנה תורה הגיע עכשיו והיא בקו הראשון אל המוות: "אני מלקטת מהכריכות/ הפנימיות את/ חתימות השם הקטנות/ בכתב ידה של אמי, כמו/ מושכת חוטים דקים/ לגן עדן". חשוב לדייק כשמנסים להבהיר מהי האיכות שעובדת כאן כל כך ביעילות וגורמת לי לקרוא את הספר הזה בדמעות פעם אחר פעם. טבת דיין כותבת על מרחבים פנימיים מאוד באופן שמזמין את הקורא אל המרחב הזה. בסופו של כל שיר האמפתיה שלה מוחזרת כקרן אור מתוך הקורא. מי שעדיין לא התייתם, ירחק, אולי, מן הצער הזה. ובעצם, מי לא ירא מן היתמות.
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
