בבלוג שלו, בשם "הומו סאפיינס", טוען גיל גרינגרוז, ד"ר לאנתרופולוגיה אבולוציונית, שכל אדם מתמודד במהלך חייו עם מוות של אדם קרוב, אבל הרוב מעדיפים לא לדבר על הנושא ולא לעסוק בו בצורה ישירה. מוות כזה נתפס כעניין פרטי או כחולשה שאין לחשוף בפומבי, והפחד ממנו גורם לרבים להדחיק את תחושותיהם.
ספרה של מיה טבת דיין ויהי ערב, ויהי תוהו הוא ניסיון אמיץ להפוך על פיה את קערת האובדן; תחילתו בעמוד הפייסבוק של המשוררת והמשכו בספר זה.
ולשם כך "]...[ יש להרבות ולספר במה שהיה/ כבסיפור יציאת מצרים".
שירי הספר עוסקים בזיכרון, באובדן עקב מות אמה של הכותבת בגיל צעיר ממחלה חשוכת מרפא. זיכרון זה מתחיל את חייו כעובר של מוות, נולד, מתפתח בצער
רב, הופך לחלק מהמשפחה, לחלק מהכותבת, שאינה חוששת לשתף את הקורא בתהליך גידולו, העצמתו וחשיפת החולשות הכרוכות בכך.
לעתים קרובות הבת מסרבת להכיר במותה של האם, ומנהלת איתה דיאלוגים ריאליסטיים כמעט יום־יומיים:

"ואם בלילה תגיעי/ מעולם המתים/
וכולנו ישנים/ רק אל תתהלכי בדממה/
העירי אותנו בבקשה./ כל לילה/ אנחנו משאירים לך/
מפתח/ במקום הסודי/ מחוץ לדלת."

הסירוב לקבל את המוות עובר גם לבנותיה, ומשחק של ילדות בטלפון צעצוע הופך לשיחה כאילו אמיתית עם סבתא. בלילה מצמידה הבת את שפופרת הפלסטיק אל אוזנה וממתינה למענה. על היותה של הדמות המתה ממשית כל כך, יעיד השיר המצוין 'פסח', שבו האם והבת מנהלות ביקום מקביל שיחה טריוויאלית למדי על הכנות
לארוחת הפסח, ונזכרות בחג של השנה שעברה.
לקראת הסוף נזכרת הבת שהיא צריכה להספיק לעבור בסופר, כי עדיין לא קנתה לאם מתנה, וחותמת, יש לציין שדי בהומור, וגם זאת דרך להתמודד: "כי ביקום מקביל ליקום המקביל הזה שבו הן מנהלות את השיחה תהרגי אותי למה, חשבתי שאת מתה."
המוות נמצא בכל מקום: על המדרגות הנעות בשדה התעופה, בארוחת השבת, בטיול משפחתי, הוא לא מרפה גם בחלומות:

"אני הלומַ ת מֹותְך/
ֵ כהלומי קרבות המתהלכים במציאות/ ורואים בה
מלחמה,/ אני הלומַ ת מותך."

כאשר כוח הדמיון אינו מספיק על מנת להחזיר את האם לחיים והכמיהה כילדה להתעורר בזרועותיה ולבכות אינה ניתנת למימוש, היא נחושה לגייס את כל כוחותיה הפיזיים, ובהיפוך תפקידים היא יולדת את האם המתה מחדש, היא הלביאה שמחלצת את גורה מלהבות האש:

"אני רוצָ ה ללדת אותך בזעקה מבין רגלַ י, ....אני רוצה
לקפוץ לאש בצעקה/ ולמשות אותְך משם, בידַ י".

גם חיים חדשים בארץ אחרת כאפשרות של בריחה, התרעננות, שכחה אינם מביאים מרפא, או כדברי המשוררת אינם הופכים את המרחק להגיוני:

"אין לי במקום הזה./ עבר, לא עתיד./
רק געגועי נרשמים ּבַ ּׁשָ מַ יִם/
בצעקות רמות."

או בשיר אחר - גם יפי הטבע אינו מצליח לכסות על הצער:

"לבי אילם מגעגועים/
גם מול ההרים המלבינים ְ בקצותיהם/
ומול המים הירוקים ּכ ְמַ ראֹות".

וגם: "גפרור/ נחּבָ ט בקופסה ריקה/ אני/ לאחר מותְך."

הרגשת הבדידות מהדהדת עצמה לאיבוד בכל הדפים. הספר מאפשר לנו לפתוח בזהירות את קופסת הגפרורים ולהוסיף אחד משלנו לגפרור שנחבט עד כה לבדו.