בלי מספרים הפעם.
נולדתי להורים צעירים מאוד וזרוקים מאוד. גדלנו לצד שתי מילים ארוכות, משכנתא ואוברדראפט - המילה הראשונה שידעתי באנגלית. כשהוריי גירדו שקל לשקל ובנו בית באמצע חורשת פקאנים, עברנו אליו עם שטיחים וכריות. בלי רהיטים. במשך שנים היו במטבח וילונות במקום ארונות. לא נסענו לבתי מלון, לא אכלנו במסעדות, לא היינו בחול, ואת החגיגות שלנו ערכנו בגינה. מיותר לציין שלמרות שראינו את שני הורינו עובדים יומם וליל ולמרות שבעצמנו עבדנו בכל עבודה שיכולנו כילדות לדמיין, לא זכינו לשום חינוך כלכלי. איש לא לימד אותנו מה זה פק״מ, מהי ריבית, כיצד ניתן למנף כסף או מהו הנסד״ק.
במונחי שר החינוך אפשר לומר שהיינו כישלון בחינוך.
אבל במונחים הפרטיים שלי-
השבח לאלה, איזה מזל שלא לימדו אותנו את כל זה!
ולמה? כי בהכירי את הילדה השאפתנית והתחרותית שהייתי, אני משוכנעת שאילו ידעתי מגיל צעיר איך ״לעשות כסף״ הייתי עולה על מסלול המירוצים הזה ולא יורדת ממנו עד ש, ובכן, לעולם.
כי בינינו, איזה מספר בעובר ושב היה מניח את דעתי? וכיצד הייתי מעבירה את חיי במירוץ אחר המספר הזה?
כל זה מאוד אישי.
אני לא נגד חינוך לחשיבה כלכלית.
אני אפילו מעריצה גמורה של אלו שיודעים מה לעשות עם הכסף שלהם וגם יודעים איך לא לקחת אותו ללב.
אבל אני מודעת גם לסכנות שטמונות בחינוך כזה.
אנחנו מכירים מקרוב כמה אנשים שזכו לחינוך כלכלי נבון ושהיום הכסף עולה להם הרבה מאוד.
כלומר, המשמעות העצומה שהם מעניקים לכסף עולה להם הרבה מאוד.
קודם כל, רובם משלמים בשנות חייהם הטובות ביותר כדי להשיג כסף ועוד כסף.
ושנית, עד שלא יהיה להם בעובר ושב את אותו מספר מדומיין שבעיני רוחם מסמן הצלחה, הם מזיזים הצידה את החלומות שלהם.
כשמדברים איתם על חלומות הם אומרים ״הלוואי שיכולנו להרשות לעצמנו״ או ״איזה חוסר אחריות לדבר על חלומות עכשיו, כשאנחנו באמצע התנופה של הכסף הגדול״
לעומתם, אותי חינכו:
א. שמותר לחלום.
ב. שהכרחי לחלום.
ג. שאסור להתפשר על החלומות שלך.
ד. שאסור להתפשר על החיים שלך
ה. שג׳ וד׳ הם אותו דבר.
ואני מקצועית מאוד בלחלום.
אם תרצו זה מדד המעוף שלי.
הבעיה היא שמלמדים אותנו לחשוב שאו שאתה חולם מהולל- בעל אמביציה וחוש יזמות. ואז אתה עושה מספיק כסף להגשים את החלומות שלך. נגיד, יאכטה.
או שאתה חולם מרחף - שמנותק מכסף, מיאכטות ומסטארטאפים. ואז אומרים עליך שאתה חולם בהקיץ. אמא שלך מודאגת, האישה שלך מודאגת, האחיות שלך מודאגות וכולם שואלים מה יהיה איתך ומקווים שבדרך נס תתאפס על עצמך, תתבגר, ועוד מיני צרות צרורות כאלה.
אני חולמת מהסוג השני.
אבל אני לא מעופפת
או עצלנית
או מנותקת מהמציאות (מה זה אומר בכלל?)
או חולמת בהקיץ
לא.
אני חולמת במציאות. ואני עובדת קשה מאוד כדי שהחלומות שלי יתממשו במציאות.
ואני לא מחכה לקרן השתלמות או לפנסיה או לאקזיט.
מה שאני כן עושה זה להפעיל את מדד המעוף שלי וזה פשוט ממש. אני שואלת את עצמי:
מה יגרום לי עכשיו, ברגע זה, להתעופף מרוב שמחה והתלהבות?
שאלו את עצמכם, ותגלו שהתשובות לשאלה זו בדרך כלל פשוטות (חלומות הם בדרך כלל מאוד פשוטים וצלולים)
זה אף פעם לא בסגנון של לטוס במטוס פרטי מעל ההימאליה, לשבת שם, על אחת הפסגות, מתחת לגזיבו מוזהב ולשמוע קונצרט פרטי של אמינם.
יותר בכיוון של לשבת על ההימלאיה.
עכשיו, יש לי מדד מעוף פרטי
ויש לנו מדד מעוף זוגי
ובפעם האחרונה שהפעלנו אותו קיבלנו תשובה ברורה וצלולה: מה שיגרום לנו להתעופף משמחה ומהתלהבות יהיה חופש.
לא חופשה (מטוס, הימלאיה, גזיבו, אמינם)
חופש
מהמירוץ, מהכבלים, מהציפיות, מהמחויבויות, מכותרות, מתארים.
החופש לחיות לפי מדד המעוף הפנימי.
אם עלתה בנו שאלה כלכלית זו השאלה ההפוכה להתעשרות- שאלנו מה הסכום המינימלי שדרוש לנו כדי לממש, עכשיו, את תעופת הלב הזאת ולצאת לחופשי.
אחר כך בנינו תכנית מינימלית ראשונית, ויצאנו לדרך.
ומה שהתגלה לאחר מכן היה פלאי:
החופש שינה אותנו
את הצרכים שלנו
וגם את החשיבה שלנו
ונפתחו בפנינו הזדמנויות חדשות
ואהבה מסוג חדש לחיים
וזה לזו
ולעצמנו
ואז גם הסתבר שכמעט כל החישובים שעשינו לפני צאתנו לדרך בכלל לא רלוונטיים לאנשים שהפכנו להיות.
אז כמה היה עולה לנו הכסף שלנו?
וכמה הרווחנו בזכות מדד המעוף?
שבוע טוב ואהבה <3
[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמה לראשונה בפייסבוק באוגוסט 2016]
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
